מאמרים וכתבות שלנו

"אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי, יירשם כיהודי" – 20.7.1958 / המכון למורשת בן גוריון

"אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי, יירשם כיהודי" – 20.7.1958 / המכון למורשת בן גוריון

מאת: חגית ברטוב   |   18/07/2019

בשנת 1950 נחקק בכנסת חוק הקובע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". זהו חוק השבות', ומאז חקיקתו מימשו מיליוני יהודים את זכותם החוקית, עלו ארצה וקיבלו אזרחות מלאה. ואולם בעיה פשוטה אחת כאילו נעלמה מעיני המחוקקים – החוק לא קבע מיהו יהודי, כן, אחד החוקים החשובים בישראל כמו "שכח" לציין מיהם מושאי חקיקתו. כיצד זה קרתה "רשלנות" כזו? ומה קרה ביום שבו ניסה שר הפנים לעשות סדר בעניין?

 

אחד המוקשים הגדולים שניצבו ביחסי חילונים-דתיים היה ועודנו שאלת "מיהו יהודי". מאז הקמת המדינה הייתה השאלה הזו לחומר נפץ גם בשדה הפוליטי, ולכן אין זה מפתיע ש'חוק השבות' התעלם ממנה. הערפל המכוון שיצרו המחוקקים העביר את תפוח האדמה הלוהט הזה מיד ליד, במה שמכונה בשפה אקדמית "פוליטיקה של הסדרה" – מינוח המתאר מקרים שבהם, בכדי לא להתעמת על ניסוח חוק, מוסדרים נושאים במחלוקת באופן לא פורמלי ובלי חוק. כך היה מאז קום המדינה ועד שנת 1958. כל שר פנים שהתיישב על כיסאו התיישב גם על אותה חבית חומר נפץ. השרים נזהרו מלגעת בסוגיה, והפקידים שמילאו את הפרטים בתעודת הזהות הם שהכריעו באופן מעשי. כך היה עד מרס 1958, אז נמאס לשר הפנים ישראל בר-יהודה והוא הוציא הנחיה פנימית לאנשי משרדו: מעתה כל אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי, יירשם כיהודי.

 

לא חלפו ימים רבים ושרי המפד"ל (המפלגה הדתית לאומית) נרעשו. הם טענו שזו חריגה מהסטטוס-קוו הקיים בנושאי דת, וכי אין בסמכות השר להכריע בשאלה כה עקרונית. האפשרות שיהדותו של אדם תיקבע שלא על פי ההלכה האורתודוקסית הייתה בלתי נסבלת בעבור הציבור הדתי. הלכה זו גורסת שיהודי הוא מי שאמו יהודייה או שהתגייר כדין ההלכה האורתודוקסית, ועל פי ההנחיה של שר הפנים אין התייחסות לקריטריונים ההלכתיים. ובמילים אחרות, השר הכריע על דעת עצמו בסוגיה שהוחלט שלא להחליט בה. אם בעבר יכול כל צד לטעון שפרשנותו היא הקובעת, כעת כבר לא ניתן היה לעשות כן. המפד"ל פרשה בהפגנתיות מהממשלה.

 

מרגע שיצא השד מהבקבוק לא ניתן היה להשיבו, בן-גוריון  עוד ניסה לטעון שמדובר בדיון שולי יחסית, משום שלא השאלה מיהו יהודי מבחינה דתית עומדת לדיון, אלא השאלה מה לכתוב בסעיף ה'לאום' בתעודת הזהות בלבד. אך שרי המפד"ל לא קיבלו את טענתו, הם טענו שלפי ההלכה לא ניתן להפריד בין דת ללאום, ואין לחרוג מהעמדה ההלכתית. בתגובה החליטה הממשלה ב-20 ביולי 1958 לאמץ לאלתר את הנחיות שר הפנים ולרשום את מי שהצהיר בתום לב שהוא יהודי, ואינו בן דת אחרת, כיהודי. 

 

מתחת לפני השטח המשיכו מאמצי תיווך, ובן-גוריון החליט, על יוזמה חדשה. באוגוסט 1958 הוא פנה במכתב לחמישים מ"חכמי ישראל", דתיים וחילוניים, וביקש שיחוו דעתם בסוגיה זו. 45 מכתבים התקבלו בחזרה והם זכו לתהודה רחבה. רוב המשיבים, כ-37 מתוכם, תמכו בעמדה האורתודוקסית. תשובתם הייתה "הסולם" שקיווה לו בן-גוריון. עוד לפני שהתקבלו כל התשובות כבר הביא ראש הממשלה לביטול ההנחיות של שר הפנים, והמצב חזר לקדמותו המעורפלת. מהלך העניינים הזה גם סלל את חזרתה של המפד"ל לממשלה.

 

ממרחק השנים ניתן לומר שהסקר בקרב חכמי ישראל לא היה משמעותי לשיח בשאלת "מיהו יהודי". יש הרואים בו קוריוז פוליטי, שבעזרתו ביקש בן-גוריון לקבל את התשובה שבה רצה מלכתחילה, ולכן נתן משקל עודף לחכמי ישראל האורתודוקסים. בעוד התנהגותם של המנהיגים הדתיים בסוגיה צפויה, אי אפשר שלא לתמוה על תשובותיהם של רבים ממנהיגי הציבור החילוני.  מדוע היו מעוניינים כל כך לקבל על עצמם את התכתיב הדתי?

 

באדיבות המכון למורשת בן גוריון,
ד"ש מהעבר, השבוע לפני, חודש יולי, אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי, יירשם כיהודי