מאמרים וכתבות שלנו

ברכני גם אני אבי – הברכות של יצחק ליעקב ועשיו

ברכני גם אני אבי – הברכות של יצחק ליעקב ועשיו

מאת: חגית ברטוב   |   28/11/2019

פרשת תולדות מספרת את סיפורם הטרגי של התאומים הראשונים – יעקב ועשיו. כמו בכל סיפור ארכיטיפי, מדובר בשני אחים שונים בתכלית השינוי, וכדי להוסיף לדרמה, האחד הוא חביבו של האב והשני חביבה של האם.

והתורה לא מתביישת לספר לנו את הפרטים, בפשטות כאילו אין בכך שום דבר חריג:

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. 

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב.

(בראשית פרק כה, פסוקים כז-כח)

 

ואם זו הפתיחה, אין ספק שהכל יכול רק להתדרדר… וכך כשיצחק מזדקן וכמעט מתעוור והוא ומבקש לברך את בנו הבכור – עשיו, לפני מותו. הוא שולח אותו לצוד ציד ולהכין לו ארוחה, שבסיומה ולכבודה יברך אותו. רבקה, שומעת את  הדברים ועושה הכל כדי שאת הברכה יקבל הבן המועדף שלה, היא מכינה אוכל כאילו בנה יעקב צד אותו, היא מלבישה את יעקב בבגדים כדי שאביו העיוור יחשוב שזהו בנו המועדף ומנחה אותו מה בדיוק להגיד לאביו כדי לזכות באותה ברכה מיוחלת.

יעקב, ילד של אמא, עושה בדיוק מה שהיא אומרת, ויצחק הזקן והעיוור 'נופל בפח', ומברך את בנו יעקב בברכה שהייתה מיועדת לבנו עשיו.

כשמתגלה התרמית, יצחק ועשיו מזועזעים, אך את הנעשה אין להשיב – אי אפשר להחזיר את הברכה או לבטלה.

יש הרבה דברים לומר על הסיפור הטרגי הזה, שהוביל לגלות מרצון של יעקב בבית דודו לבן ולנישואיו מלאי התרמיות ללאה ולרחל, האחיות, בנות דודו וללידתם של מי שלימים יקראו – בני ישראל (ועוד כמה מאות דורות אחר כך – אנחנו..), הרבה שאלות על הסיבות לכך שהתנ"ך מספר לנו סיפור על משפחה שבורה, לא מתפקדת, עם יצרים וכאבים.

אבל נדמה שאולי הדבר המפתיע ביותר בסיפור הזה של השקרים והרמאויות, הברכות והעלבונות, הוא – שמשאת נפשם של עשיו ויעקב וגם של רבקה, היא ברכתו של יצחק אביהם.

לא הבטחה לכסף או לירושה, ברכה. ומה יש במילים שאומר אב לבנו שהן כל כך חשובות ששווה בשבילן לשקר ולהתחפש, ולבכות ולריב? שנים חשבתי שזו אמונה טפלה תמימה של אבותינו הקדמונים ותו לא.

עד שאיבדתי את הברכה האחרונה של אבא שלי.

רק בערב יום כיפור היה אבי היה מברך אותנו – ילדיו – בברכת הבנים, הברכה שנהוג לברך את הילדים והילדות בערבי שבתות וחגים. זה היה מנהגו, מנהג שנראה לי כמו פשרה בין המנהג היקי שהוא הביא מבית הוריו, מנהג שאינו רואה ערך רב בברכות או בטקסים, לבין המנהג הפולני של אמי, שהסנטימנטליות הייתה ונותרה נר לרגליה.

באחת השנים, כשכבר הייתי אשה בוגרת, נסעתי להוריי ליום כיפור, ורק אני מכל אחיי הייתי איתם בהדלקת הנרות. ומיד אחרי הדלקת הנרות הפצירה אמי באבי שיברך אותי. ושנינו ידענו שבהחלט דרושה קצת ברכה בחיי, ודווקא משום כך היינו נבוכים מהאינטימיות הפתאומית והתחמקנו עד שכבר היינו צריכים ללכת לבית הכנסת.

חודש אחר כך התחיל מצבו של אבי להתדרדר למה שהתגלה כמחלה נוראה ואלימה. וכשהדבר התברר התחלתי לחוש תחושה פיזית ממש של חסרון, של הידיים שלו שאינם על ראשי, של המילים המסורתיות ההן שלא נאמרו אליי, והכל בגלל הברכה ההיא, שהחמצתי. אבל כבר היה מאוחר.

וכשהוא נפטר הבנתי. הבנתי שהורים הם הבסיס ממנו אנחנו צומחים וכשהורה מעניק ברכה לילדיו הוא נוטע בתוכם את הבסיס, את האהבה והאמון, את המבט האוהב או הביקורתי, המבטיח או המפקפק, וכך הוא עוזר להם לצמוח גם כשיהיו רחוקים ממנו, גם כשהוא יהיה רחוק מהם.

מאז שאבי נפטר, בכל פעם מחדש נקרע ליבי כשעשיו זועק אל אביו: 'בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי'.(בראשית, כז/לד)