מאמרים וכתבות שלנו

בשעת הנעילה

בשעת הנעילה

מאת: חגית ברטוב   |   03/10/2019

יום הכיפורים הוא היום הקדוש בלוח השנה העברי. זהו היום בו, על פי המסורת, מסתיים המשא ומתן בין בני אדם לאלוהים בנוגע לגורלם בשנה הקרובה, כל המעשים נשקלו במשקל הזכויות והחובות, כל החרטות, ההבטחות, התשובות, השאלות, התקוות, התחינות, נוספו לפרוטוקול המתאים, הטו את הכף לכאן או לכאן. ורגע לפני שיוצאים הכוכבים של מוצאי היום הקדוש, נחתם הדין והשנה הפרטים והציבורית של כולנו – יוצאת באמת לדרך.

ולמרות שתכניו של היום דתיים למדי, ולמרות שהיושב במרומים הוא שחקן מרכזי ביום הזה – בכל זאת ממשיך להיות יום הכיפורים יום קדוש גם בחברה הישראלית על חרדות ההדתה שלה.

וברור כי עוצמתו של היום וחשיבותו לאורך דורות רבים משפיעים על כולנו, אך נדמה כי יש משהו ביום עצמו ובמפגש האינטימי בין אדם לאלוהיו או בין אדם לעצמו, שהופך את היום למשמעותי למרות הקונטקסט הדתי שלו.

 

יום כיפור נפתח בתפילת כל נדרי (באופן בולט במיוחד בנוסח האשכנזי אך גם בנוסחים האחרים), בו מותרים כל הנדרים שאדם נדר לעצמו, וכפי שהסביר ד"ר אריאל פיקאר, אדם מסיר מעליו את כל העמדות הפנים, את כל המסכות, את כל  ההגדרות שבחר לעצמו במהלך השנה.

במהלך כל התפילות נעה המטוטלת בין הודאה של המתפללים בחטאים, בעוולות, בפגיעה, לבין בקשה, תחינה ודרישה להמתקת הדין, לסליחה.

זהו יום של אמת, יום בו שערי השמים פתוחים, יום בו הלבבות פתוחים, יום בו אנחנו נדרשים להיות אמיתיים ולחשוף בפני עצמנו או בפני אלוהים את כל המקומות בהם זייפנו ביחסינו עם עצמנו, עם בני המשפחה, עם חברים, עם העולם.

לגלות את כל הרגעים בהם לא הקשבנו ללב שלנו או ללבם של הסובבים אותנו, להתוודות על כל הפעמים בהן סטינו מהדרך בגלל גאוה, בגלל תאווה, בגלל בלבול, בגלל קנאה.

ובגלל שזהו יום של אמת, יום של לב, מותר לנו גם לבקש, להתחנן. כאילו ליבנו הפתוח לרווחה יכול לגעת ולהשפיע על השמים הפתוחים לרווחה, הקשובים, הפתוחים לתיקון, לתשובה.

ואולי דימוי זה יכול להסביר את הפופולריות של יום הכיפורים, ביום הזה בו אנחנו מסירים את המחסומים הפנימיים שלנו, ובתקווה גם את המחסומים שבינינו ולבין האחרים, ביום הזה אנחנו מסדרים מחדש את הלב שלנו, ממקמים את עצמנו מחדש בעולם, אוספים כוחות חדשים כדי להתחיל מחדש, ורגע לפני הנעילה של השמיים ושל הלב המחודש שלנו, אנחנו מבקשים מחילה, מבקשים שהמעמסה שאספנו בשנה החולפת – תעלם, תתישר, תיסלח לנו.

 

'פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה היום' – אומרים ברגעים האחרונים של תפילת הנעילה ביום הכיפורים, כמבקשים למצוא דרך, למצוא מעבר, דרך כל החומות שבנינו לנו, כמבקשים עזרה ברגע האחרון.

אפשר היה לטעון שכל יום הוא יום טוב לפתיחת השערים, לגילוי הלבבות, אבל כולנו יודעים שאם לא מייחדים זמן, אם אין דד ליין, אנחנו נמשיך לדחות את הסדר הפנימי המתבקש, נמשיך לפעול על אוטומט, בלב מוקף חומות.

פתח לנו שער, עכשיו, ברגע האחרון, כי עוד רגע יפנה היום, עוד רגע יגמר לנו הזמן – של היום הזה, של החיים האלו..

 

פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה היום.