מאמרים וכתבות שלנו

המחאה המזרחית הראשונה / המכון למורשת בן גוריון

המחאה המזרחית הראשונה / המכון למורשת בן גוריון

מאת: חגית ברטוב   |   11/07/2019

השבוע מלאו 60 שנה לאירועי ואדי סאליב, הפעם הראשונה בו מהומות משמעותיות התרחשו בישראל במחאה על התנהלות המשטרה וגופי הממשל כלפי מה שמכונה 'יוצאי עדות המזרח'.

נדמה היה שהמוצא והמראה משפיע הן על יחס המשטרה והן על היחס הכללי בקבלה לעבודה, בתנאי החיים ועוד.

נשמע לכם מוכר? גם לנו…

מוזמנים לקרוא ולהיזכר:

 

המחאה המזרחית הראשונה / המכון למורשת בן גוריון
אירועי ואדי סאליב (9 ביולי 1959)

עקיבא יעקב אלקריף סיים את משמרתו בשוק הסיטונאי בחיפה ופנה אל הקפה השכונתי בוואדי סאליב. הוא לגם כוסית ערק, ועוד כוסית ועוד אחת. אלקריף היה ידוע בשכונה כשיכור לא רגוע במיוחד, אבל הפעם התנהגותו חרגה גם מהסטנדרט שלו. שוטרים שהגיעו למקום דרשו שייכנס לניידת, ובתגובה הוא הטיח לעברם בקבוק זכוכית. למה שקרה אחר כך יש כמה גירסאות, אבל בכולן מוצא עצמו בסופו של דבר אלקריף שכוב על הארץ פצוע מיריות אקדח. בשכונה נפוצו שמועות שמת. שמו של השוטר, אגב, היה גולדברג.

ואדי סאליב הייתה שכונה ערבית בחיפה שתושביה ברחו מאימת הקרבות במלחמת העצמאות. לאחר המלחמה התיישבו בבתים הנטושים עולים חדשים, מצפון אפריקה. התשתיות היו רעועות, הצפיפות הייתה רבה והאבטלה גאתה. אחד מתושביה הוותיקים היה דוד בן-הרוש. הוא עלה ממרוקו עוד לפני הקמת המדינה, ושירת מספר שנים במשמר הרכבת. מאוחר יותר פתח בית קפה קטן בשכונה, כזה כמו שיש  למעלה, על הכרמל. הוא אפילו קנה מכונת אספרסו לצורך כך. הקפה של בן-הרוש לא זכה להצלחה רבה.

אנשים שילמו בהקפה (אם שילמו בכלל), ומי שהגיע העדיף לשבת ולדבר. הם התלוננו על הקשיים בשכונה,  על העוני ובעיקר על לשכת העבודה. "בית עבדים של מרוקנים" כתב מישהו על קיר הלשכה, וכיוון לאפליה הנהוגה שם. הם התלוננו שמציעים להם רק "עבודות דחק" – עבודות כפיים קצובות בזמן ובשכר זעום.

בן-הרוש הכיר היטב את האפליה הזו. הוא גם הבין ששינוי אמיתי בגורל תושבי השכונה יכול להתרחש רק אם יתארגנו וידרשו  שינוי.  הוא הקים את 'ליכוד יוצאי צפון אפריקה', שבתחילה לא כלל יותר משולחן וחצי בבית הקפה, אבל הלך וצבר תאוצה. ואז אירע המקרה של אלקריף. בן-הרוש הבין מיד ש"אחד משלנו שנורה ונפגע בידי שוטר אשכנזי" הוא אירוע שיכול להניע את המחאה. עוד באותו ערב הפיץ כרוז שבו כתב, "דמנו לא יהיה הפקר, נעלה על עושקינו בהדר הכרמל, אנו רואים אותם בלילות מבעד לחלונות המוארים בעוד אנו מחפשים מקום לינה בחדרי מדרגות".

בבוקר ה-8 ביולי 1959 התארגנה צעדת מחאה להדר הכרמל. בן הרוש השביע את אנשיו לבל ינהגו באלימות. ו הצעדה התפזרה בשקט לאחר שאנשי המשטרה הבטיחו כי תתקיים חקירה בעניין אלקריף. אבל בצהרי היום החלו העניינים לצאת משליטה -. צעירים חסמו רחוב ראשי ויידו אבנים על ניידות משטרה. שמשות חנויות נופצו, סניף מפא"י בשכונה נהרס ומכוניתו של מנהל בנק לאומי הועלתה באש. כוחות המשטרה הגדולים שזרמו למקום רק החמירו את המצב, ובסוף היום נספרו כ-35 עצורים ו-17 פצועים,ביניהם שני שוטרים במצב קשה.

כעבור שבועיים קיימה מפא"י עצרת בחירות בשכונה. תושבי הוואדי  הגיעו למחות. המשטרה, שנערכה מבעוד מועד, ניצלה את ההזדמנות ורדפה אחר בן-הרוש, שנמלט לבית חבר בתום מרדף ומצור על הבית נעצרו מנהיגי המחאה. בן-הרוש נשפט ל-24 חודשי מאסר, אך ערער ועונשו קוצר. הוא החליט להקים מפלגה. כיוון שבאותה השנה נערכו בחירות, התמודדה המפלגה בעודו מרצה את עונשו, אך לא עברה את אחוז החסימה.

מפא"י, לעומת זאת, זכתה בניצחון הגדול ביותר שלה, וגם בשכונת ואדי סאליב היה לה רוב מוחץ.

וועדת חקירה ממלכתית שהקימה הממשלה בעקבות האירועים קבעה כי "יש צורך במפנה חד בכל יחסינו הבינעדתיים במדינה". את זרעי המחאה המזרחית שנזרעו אז בן-הרוש כבר לא יקצור, אבל הוא ייזכר כמי שהביא את סוגיית האפליה של יוצאי צפון אפריקה לתודעת הציבור וכמי שהיטיב לראות את השדה הפוליטי ככזה שיכול לשנות את מציאות האפליה.

 

באדיבות המכון למורשת בן גוריון,
ד"ש מהעבר, השבוע לפני, חודש יולי, המחאה המזרחית הראשונה