מאמרים וכתבות שלנו

המשמעות של ליל הסדר / פרופ' ש. ה. ברגמן

המשמעות של ליל הסדר / פרופ' ש. ה. ברגמן

מאת: חגית ברטוב   |   11/04/2019

במימרה המרכזית של ההגדה לפסח, העשויה לפתוח לאדם של היום את המשמעות העמוקה של חג הפסח, נראו לי תמיד המילים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…שלא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו עמהם". שהרי תמיד אורבת לנו הסכנה – והיא גדולה ביותר במדינת ישראל – לראות את חג הפסח כיום זכרון לשחרור לאומי גרידא. אילו היה הדבר כך היו חגים מתאימים של דתות אחרות עולים בהרבה על החג שלנו.

אך אותה המימרה מן ההגדה מזהירה אותנו, שלא נוריד את סמליות-החג לדרגת יום הזכרון לשחרור שבעבר. כל אחד מאתנו, אתה ואני, נדרשים לעשות את חשבון נפשנו. החג אינו מדבר רק ובעיקרו על מאורע שאירוע פעם לפני אלפי שנים. אילו נפתחו לפנינו כיום כל הארכיונים שבעולם והיו מוכיחים לנו הוכחה שאין אחריה כלום : יציאת מצרים לא היתה אף פעם – הרי לא היתה נפגעת המשמעות הדתית של חג הפסח פגיעה כלשהי. אותה יציאת מצרים עשתה מזמן (אם מותר כאן להשתמש במונחים של הפסיכולוג קארל גוסטב יונג) "ארכיטיפוס" של הנפש הישראלית המשעבד לו את נפשו של כל פרט ופרט מישראל ומגלה לו, שהוא, פלוני אלמוני יצא משעבוד לגאולה, מעבדות מצרים אל ההתגלות שהוא זכה בה בהר-סיני שלו עצמו.

לפי מהותו של הדבר אי אפשר לנסח בנוסחה כללית, מה היא אותה העבדות ומה הוא אותו השחרור לאדם היחיד. ישנם אמנם שעבודים שאנו משועבדים להם כצבור. על מיני-עבדות אלה מותר לדבר וצריך לדבר בחג-השחרור. אך אנו מדברים כאן על היחיד ועל שחרורו מאזיקי ברזל של העבדות, וכאן חייב כל אחד ואחד להתדיין עם עצמו, לברר לעצמו, מהו ה"מצרים" שלו: אולי תאוות ולהיטויות שהוא נכנע להן, אולי הרגלים נפסדים, אולי חוסר אומץ-לב אזרחי, אולי אותה הנטיה הנפוצה כל כך בדורנו, להסתתר מאחורי גבם של אחרים, להמנע מהכרעה אישית ואחריות אישית, אותה המנטליות של "המסתכל", שאינו מוכן לשים את נפשו בכפו ולהשליך את נפשו מנגד למען עניין זה או אחר. בחוברת "על היותנו יהודים כיום" שפורסמה על ידי ארגון בתי-הלל בארה"ב (באנגלית), מספר אלפרד יוספה, על הסטודנט היהודי בארה"ב, שהוא משתמט מהכרעות ונותן לאחר, להכריע במקומו. "הוא חי על ידי ממלא-מקום". כל האקלים של תרבותנו – ממשיך הוא שם – מעודד את החיים האלה על ידי "ממלא-מקום". העורך של עתוננו חושב במקומנו, המנהיגים הפוליטיים מחליטים במקומנו, בעד מי נצביע, הרדיו מחליט במקומנו איזו מוסיקה נשמע, ספרי-הלימוד חושבים במקומנו, והרב מתפלל במקומנו. סכנה זו של "החיים-במקום" גדולה גם אצלנו ומפני כך מן הראוי לרמוז דווקא עליה כעל שעבוד שאנו מצווים לחלץ את עצמנו מתוכו.

התורה וכל המסורת הרוחנית שלנו מדגישה הדגשה מיוחדת את עניין החירות, האוטונומיה והאחריות העצמית האפשרית רק מתוך החרות, והיא קושרת מדי פעם בפעם את עניין החירות עם זכר יציאת מצרים החי בעם ובכל אחד מבני העם. "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד, לא תרדה בו פרך ויראת מאלהיך, ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו ומשפחתם" (ויקרא, כה, מב). על המדה בה חדרה השקפה זו, שכל בני ישראל בני-חורין הם, אל פרטי ההלכה עצמה, נוכל ללמוד מן הגמרא סנהדרין י, ע"א. שם מגן רב על זכותו של הפועל לחזור בו מעבדותו אצל בעל-הבית אפילו בחצי היום, והוא סומך על הפסוק "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא, כה, נה) : עבדי הם, ולא עבדים לעבדים. העבדות לגבי הקב"ה פירושה חרות לגבי בן-האדם.

רוצה התורה שהאדם החפשי ישתעבד מתוך חרות ורצון לקב"ה ויקח עליו את עולו. כאן אמנם מזדקרות לפנינו בעיות דתיות כבירות ואיומות. כיצד יודע האדם, מה רוצה ממנו הקב"ה?

"למדני חוקיך", "אל תסתתר ממני מצוותיך", "דרך פקודיך הבנני", הוריני דרך חוקיך" – על התפלה הזאת חוזר מזמור קיט בספר תהלים, בצורות אינספור, כי חש הוא בסכנה: "אל תשגני ממצוותיך". סכנות גדולות צפויות כאן, משתי קצוות. הסכנה האורבת מן הקצה האחד שנשים במקום דברי אלוהים חיים סעיפים כתובים וקבועים-לעד שיגרמו להפסק זרם ההתגלות המתמידה והמתחדשת ויהפכו את האלוהי למשהו מאובן, אובייקטיבי, דברי. זו היא הסכנה שהקראים נתפסו בה. גם כאן "יציאת מצרים" והשחרור מן השעבוד הם ענינו של כל דור ודור. והסכנה הצפוייה מן הצד השני היא שרירות-הלב, סובייקטיבית, אנרכיה. העושה את ה"עבד" ל"אדון".

למצוא את הדרך בין שני כוונים מנוגדים אלו ולדאוג לכך שהאדם מישראל יקח עליו את עול מלכות שמים מתוך חרות, זו היא הבעיה המכרעת והמשימה הגדולה של דורנו.

 

 

מתוך: "ערכים" – חג הפסח, הרב הכהן מנחם, עמ' 19-23