מאמרים וכתבות שלנו

הפרהוד

הפרהוד

מאת: חגית ברטוב   |   06/06/2019

חג השבועות מעלה בדעתנו תמונות של בגדי לבן, זרים פרחוניים על הראש סלסלות 'טנא' עמוסות בפירות, ובשנים האחרונות גם המונים יושבים ולומדים תורה בדרכים מגוונות.

אבל חג השבועות הוא גם יום הזכרון, ל'פרהוד', אותו טבח נורא שהתרחש בבגדד בחג השבועות של שנת 1941 (1-2 ביוני).

באותם ימים עיראק הייתה מדינה צעירה שקיבלה את עצמאותה כמה שנים קודם לכן, ובתוכה תססו כוחות שונים שביקשו כוחות ושליטה, חודשיים קודם פרץ מרד רשיד עלי, בו קציני צבא, כנראה פרו נאצים, ביקשו לתפוס את השלטון, והכוחות הבריטים נלחמו בהם. בחודשים הבאים התחזקה ההסתה כנגד היהודים, וגם פגיעה ברכושם ברחבי עיראק.

הסופר סמי מיכאל, שהיה עד לפּרעות, סיפר כי תעמולה נגד היהודים התנהלה ברדיו המקומי וברדיו ברלין בערבית. על האווירה ששררה ברחוב אמר:

"ראיתי את הססמאות המשורטטות על הקירות בדרך לבית הספר, שהיטלר מחסל את החיידקים. על חנויות של המוסלמים מצוין השם مسلم (בערבית: מוסלמי) … שבמקרה של פּרעות לא יפגעו בחנות"

ב-29 במאי, לאחר הגעת הבריטים לפאתי בגדאד, ברחו רשיד עאלי ואמין אל-חוסייני מעיראק. למחרת, ביום שישי ה-30 במאי, יוּנִס א-סַבְּעוִי, פעיל פרו-נאצי במועדון אל-מות'אנא ובהנהגת "אל-פותווה", שכיהן כשר הכלכלה בממשלת המרד של רשיד עאלי (ותרגם את "מיין קמפף" לערבית), הכריז על עצמו כמושל הצבאי של בגדאד. הוא זימן אליו את ראש הקהילה, הרב ששון ח'דורי, והציע לו להורות לבני הקהילה לאגור מזון ולהסתגר בבתים במשך שלושת הימים הבאים: שבת, ראשון ושני (שני ימי חג השבועות), שכן ברחובות יש סכנה שיותקפו. באותו בוקר קרא א-סבעוי דרך שירות השידור, לערוך טבח ביהודים. מאוחר יותר קבעה ועדת החקירה הממשלתית, כי הייתה לסבעוי כוונה להשמיד את היהודים. עם זאת, שלטונו ארך רק שעות בודדות, והוא גורש מעיראק על ידי "הועדה לביטחון הציבור". ב-31 במאי נחתם הסכם שביתת נשק בין הממשלה העיראקית לבין הבריטים, אך כוחות הצבא הבריטים נשארו לחנות במבואות בגדאד. הטבח התרחש ביומיים שבין החתימה על הסכם הפסקת האש לבין כניסת הצבא הבריטי לעיר ב-2 ביוני.

בבוקר שבועות (שהיה כמו השנה, ביום ראשון) החלו הפרעות, כאשר פורעים שיצאו מתוך המסגדים התקיפו קבוצות של יהודים במקומות שונים בבגדד, אליהם חברו גם שוטרים, חיילים ופקידי ממשל.

הפרעות כללו מכות, רצח, אונס וביזה, שריפת חנויות וחילול בתי כנסת: 179 יהודים לפחות  נהרגו, 2,118 נפצעו, 242 ילדים הפכו ליתומים, ומספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000.

הכוחות הבריטים שחנו מחוץ לבגדד לא התערבו, וכוחותיו הצבא של המלך החלו לדכא את הפרעות רק ביומו השני.

פרעות אלו נחשבות לנקודת שבר של יהדות עיראק, ולמאיץ להקמתה של המחתרת הציונית בעיראק וכעבור עשור לעליית יהודי עיראק לארץ במבצע עזרא ונחמיה.

הרב דוד מנחם, בן העדה העיראקית, כתב לפני שנים אחדות שיר המתאר את המראות הקשים שנחרטו בלבה של העדה.

 

שיר על הפרהוד/ דוד מנחם ירושלים תשע"ד 2014

 

הייתי שם.

 

כשם שהייתי בהר סיני

במעמד מתן תורה-

כך הייתי בפרהוד,

בבגדד של 1941

בחג שבועות תש"א.

 

הייתי שם.

 

יצאתי עם סבי – כשעוד היה רק אב צעיר –

סבי, חכם גרג'י יאיר

המורה הנודע של "מדרש מנשה צאלח"

החזן החנון של כנסת "צלאת' דינה"

שבשכונה החדשה באב א שרק'י.

 

נצמדתי לחיקו

מתחת שכמו

וכפו הגדולה סוככה על פני

בכל עת שמראה קשה לצפייה

עמד בדרכנו.

 

סבי, מראהו כארזים

גבר תמיר וגבה קומה

משכמו ומעלה.

צ'ידרה משולשת על ראשו

הולך בנחישות נכחו

לא פונה ימין ושמאל

כפי שהיה הולך בערוב ימיו

ברחובות שכונת מקור ברוך

וחליפתו הלונדונית בעלת שלושת החלקים

סדורה וסגורה על פי מידותיו.

רק שקשוק השעון האנגלי

האחוז בדש חליפתו

השמיע נקישותיו העדינות.

 

נקישות אחרות שנשמעו בסביבה

חזקות היו

קשות היו

ואחריהן נשמעו חרחורי גסיסה ונפיחת נשמה.

 

גופת אישה שרועה לצד הדרך

וטרם כיסתה כפו של סבי את עיני

זיהיתי אותה.

הייתה זו סֻעאד

הבחורה היפה של השכונה,

בעלת עיני הטורקיז.

התאנו לה כמה פורעים פראים

משכוה מהאוטובוס

אנסוה, בזזו את תכשיטיה,

ובתרו שדיה.

כך מושלכת הייתה

ועיניה מגולגלות ומגלות לובנן.

 

עשרים צעדים ממנה

היה מוטל עזרא, ארוסה.

חליפתו משוכה לאחור

חולצתו ספוגה דם

ונחיל אדום מאפו

התחרה עם אדמומית הורד שבדש חליפתו.

 

וביניהם רצה בחורה עטופה באיזאר שחור

ובידה ביזה;

צמיד האירוסין שצרף ורקע עזרא לסֻעאד בזהב אדום.

אחריה קרא בחור מיוזע כמעודד: סחתיין.

 

בגדד סערה ועמדה דום יחד.

מעיר גדולה של חכמים וסופרים

הפכה תוך יומיים קן של בוזזים בזויים.

חכמת חכמיה סרחה,

וגדולתה,

גדולת בבל רבתי מימי התלמוד-

ועיר ספרי החכמה מימי הארון אל רשיד

הגאלה.

מימי הארון אל רשיד

עד רשיד עלי אל כילאני הצורר

עמדה דום,

נתגלתה ערוותה

ונתביישה.

 

הקאיי (הוא מאכל חג השבועות בבגדאד) שהכינה סבתי נג'יה

התקרר

ושומן החמאה הירוקה

קרש ונתקשה

כשם שנקרש דמם

של סועד ועזרא

ושל בני הגולה שבבבל.

 

המֻאַזִּן צרח בהשתלהבות

בלי כוונה,

בלי מנגינה,

לא לפי מקאם,

סתם כך, צרח:

"אללה אכבר

אַשְהַדֻ אִנַּ לא אִלאהַ אִלַּא אללּאה"

ואללה באשר הוא התבייש,

שנזכר שמו על הקלקלה

במבואות המטונפות של גטו בגדאד,

באוויר דם עבש,

חמס שוד ושבר

שנאה ושלהוב יצרים.

 

וזקני

שצדיק היה

וחסיד היה

ולא בא בטרוניא עם בוראו מעולם,

המשיך את דרכו חרש לבית חכם יצחק דרזי

הבית הקיצוני שבשכונה היהודית

לערוך סליחות וקינות,

-חג שבועות התבלבל לו עם בין המצרים וימים נוראים

בבגדד של 1941 –

ובדרכו לחש בינו ובינו בהטעמה אל תוך עצמו:

אֶת כָּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי

לְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ

עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ.

 

באותה שעה למדתי ממנו שני דברים:

לא בני שטן פרעו חוק בפרהוד,

לא!

אם היו אלו בני שטן-

היינו מתנחמים

שכך דרכו של שטן

ודרך בניו אחריו

שאוחזים מעשה אביהם בידיהם.

היו אלו בני אדם!

בני אדם, הנולדים מאיש ואישה.

 

אדם ששלט באדם אחר

שדדו בזזו אנסו וטבחו

לְרַע לוֹ,

לְרַע להם,

לְרַע לאדם,

לכלל האדם באשר הוא אדם.

 

 

בתוך חגיגות השבועות, בתוך שמחת האביב והקציר, חשוב גם לזכור עד כמה שבירה היא נפשו של האדם, כמה בקלות יכולות להפוך הרתיעה מהאחר או התסכול הקיומי, לזעם רצחני שמבקש להשמיד את האחר, ולהשמיד גם את צלם האדם.