מאמרים וכתבות שלנו

יום האישה

יום האישה

מאת: חגית ברטוב   |   07/03/2019

לוח השנה שלנו מלא בימים מיוחדים, יום האם ויום שפת האם, יום הנוער ויום השלום, יום האהבה ויום המאבק. ימים מקומיים, לאומיים או בין לאומיים שנועדו להזכיר לנו עוד מטרה חשובה בעולם, עוד קבוצה שהיומיום לא מאפשר לנו לזכור אותה, עוד עצירה בשטף החיים. (לרשימת הימים המיוחדים בשנה בויקיפדיה לחצו כאן, זה מעניין ממש!)

וכך בין שלל הימים, במקום די בולט עומד לו 'יום האישה' – היום שנחגג ב -8 במרץ ומביא איתו שטף של זרי פרחים, הפקות מושקעות, ופרנסה טובה לסטייליסטיות, בשלניות וגם מרצות למגדר.

אבל מה בעצם אנחנו חוגגים ביום האישה? האם זו חגיגה פמיניסטית או אולי בדיוק להפך? האם כיאה ליהודים או יהודיות, עלינו לקבוע הלכה פסוקה בנוגע לדרכי החגיגה או שמא כל חגיגה שנחגגת על ידי אישה מוציאה ידי חובה?

 

בואו נתחיל מההתחלה, ואל תטעו, גם שאלת ההתחלה היא שאלה מורכבת.

האמת, כנראה היא שההתחלה היא ברוסיה, ממש לפני מהפכת אוקטובר.

בראשית המאה ה – 20 החלו לציין בארצות הברית ובאירופה את "יום האישה" כחלק ממאבקי נשים לשוויון זכויות בכלל ולזכות ההצבעה בפרט, הייתה הסכמה כי ציון יום אשה בינלאומי, במדינות שונות, מייצר עוצמה משמעותית ותשומת לב למאבק העולמי, אולם עדיין לא נקבע יום אחד כלל עולמי, וכך צוין היום בתאריכים שונים באירופה ובארה"ב, כולם סביב החודשים פברואר ומרץ .

אז איך בסופו של דבר הגענו ל – 8 במרץ?

ב – 1917, ביום ראשון האחרון של חודש פברואר, על פי הלוח היוליאני, שהיה בשימוש באותה תקופה ברוסיה, התקיימו הפגנות לציון יום האישה הבינלאומי בסנט פטרסבורג שהובילו למה שמכונה – מהפכת פברואר (השלב הראשון במהפכה הקומוניסטית).

על פי הלוח הגרגוריאני, היה זה ה – 8 במרץ.

לאחר מהפכת אוקטובר שכנעה הבולשביקית אלכסנדרה קולונטאי את לנין להפוך את יום האישה הבינלאומי לחג רשמי בברית המועצות, והחל מ –

1965 הוא גם נחשב כיום חופשה  "לזכר התרומות הבולטות של הנשים הסובייטיות בבנייה קומוניסטית, בהגנה על המולדת במהלך המלחמה הפטריוטית הגדולה, על גבורתן ועל חוסר-אנוכיותן בחזית ובעורף, וגם לציון תרומתן הגדולה של נשים לחיזוק הידידות בין העמים, והמאבק למען השלום…"

במערב, יום האישה הבינלאומי צוין לראשונה לאחר 1977 כאירוע עממי, כאשר העצרת הכללית של האו"ם הזמינה את המדינות החברות להכריז על 8 במרץ כיום האו"ם לזכויות נשים ולשלום בינלאומי.

יש משהו מעניין בחיבור שעשה האו"ם בעקבות ברה"מ בין מאבק הזכויות של נשים לבין השלום, וכך יצר קשר מעניין בין נשים לבין שלום אבל גם בין שוויון זכויות לשלום, אולי מתוך הבנה כי שלום יכול להיעשות בין שווים, מתוך הכרה הדדית בזכויות השוות למרות הזהויות הנפרדות.

יש משהו מעניין גם בהפיכתו של יום המבקש לקדם את זכויותיהן של נשים בחברה, ליום תצוגות האופנה, הפרחים והאיפור.

ימים מיוחדים בשנה באים להזכיר לנו משהו שצריך להיות על סדר יומנו כל השנה, כמו חג המבקש לטעת בתוכנו ערכים וסיפורים מכוננים שילוו אותנו לאורך השנה כולה. מי שייסד את החגים ואת הימים המיוחדים יודע שיש דברים שהשגרה השוחקת עשויה להשכיח, שיש דברים שצריך לפחות פעם בשנה להבליט, להדגיש, לחגוג, לצעוק, כדי שיצליחו להישאר בלבנו ובמחשבותינו, שיצליחו להפוך לפסיפס המרכיב את נשמתנו וזהותנו.

יום האישה מזכיר לנו את המצב האבסורדי בו יותר מ – 50% מאוכלוסיית העולם, עדיין נחשבות כ'אחרת', הן עדיין לא חלק פשוט וקל של הנורמה, הן עדיין לא מרוויחות כמו המחצית השנייה, הן עדיין סובלות מאלימות בשל מגדרן, הן עדיין נחשבות לקישוט יפה ורב שימושי, ועדיין חלק מהמשרות והתפקידים הציבוריים סגורים בפניהן פורמלית או מעשית, כן אפילו בישראל.

יום האישה חל תמיד בסמיכות לפורים, ואולי נוכל להפוך את אסתר המלכה לגיבורה שלו; אסתר התחילה כנערה יתומה אלמונית שנכנסה לתחרות היופי היוקרתית ביותר בכל הזמנים, והמחפיצה ביותר בכל הזמנים. אחרי אין סוף סדנאות איפור וטיפוח ("שישה חודשים בשמן המור, ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים", מגילת אסתר, ב/יב), היא זכתה בגמר הגדול של תחרות 'מלכה נולדה', והפכה לבובה שותקת שמסתירה את זהותה וכוחה קשור רק למראה.

אבל אסתר לא נשארה בובה שותקת, אמנם כשדודה מרדכי ביקש ממנה ללכת למלך אחשוורוש לבקש על עמה, היא היססה, אחרי הכל – היא התרגלה שאין לה כוח, שהיא רק בובה. אבל אז הוא הזכיר לה שגם למי שנראות כמו בובות יפות יש זהות, שהן לא יכולות לברוח ממנה או מהקול הפנימי שמעניק להן משמעות ושייכות, או במילותיו שלו: "כי אם-החרש תחרישי, בעת הזאת, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית-אביך תאבדו; ומי יודע אם-לעת כזאת הגעת למלכות" (אסתר ד'/יד).

מתוך הבובה השותקת יצאה מלכה, מנהיגה, ששלחה את הדוד לאסוף את הקהילה היהודית בשושן הבירה, ולצום ביחד איתה כדי לבקש את חסדי השמיים אבל גם כדי ליצור אנרגיה שיכולה לצמוח רק מתוך קהילה חזקה, עם סולידריות פנימית עמוקה.

את הסוף – אתם מכירים. ולא, אסתר לא השיגה שוויון זכויות לנשים, גם לא ליהודיות, את זה היא השאירה לנו, אבל היא מציעה לנו דגם של אישה שפוחדת לפעול, ובכל זאת פועלת, שיודעת שכוח אמיתי תמיד נובע מקבוצת השייכות שלך, מהחיבור בין רבים, שיודעת שגם אם חושבים עליך שאת רק בובה יפה, את יכולה לשנות את ההיסטוריה.

יום אישה שמח!