מאמרים וכתבות שלנו

לך לך

לך לך

מאת: חגית ברטוב   |   07/11/2019

פרשת לך לך מתחילה במילים דרמטיות כיאה לפתיחה של הסיפור הלאומי שלנו:

 

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. 

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה." (בראשית פרק יב, פסוקים א-ב)

 

22 מילים שלא מפסיקות לעצב את הזהות היהודית ההולכת, המחפשת אחר משמעות ופשר ושליחות, שנענית לצו עליון או לקול פנימי.

 

וכל כך הרבה אפשר ללמוד מהמילים האלה:

על הצורך ללכת ולעזוב את מה שאנחנו אוהבים לכנות  – 'איזור הנוחות' כדי להצליח לגדול, כדי להיות מבורכים.

על החובה להענות לצו מוסרי, פנימי או חיצוני שקורא לשליחות.

על ההליכה הזו שמתרחקת מבחוץ (מארצך, ממולדתך) ומתקרבת מבפנים (לֶךְְךָ)

על הברכה שנהפכת למשימה –  וֶהְיֵה בְּרָכָה – על אברהם מוטלת החובה להפוך לברכה עבור הסובבים אותו.

 

וכפי שכולנו יודעים ההליכה היהודית רק החלה ואולי לא נפסקה עד היום, לעיתים היא הליכה פיזית, לעיתים היא חתירה לשינוי, לתיקון, לברכה.

ועד היום המילים הללו 'לך לך' מהדהדות בחלל היהודי והישראלי, מציבות דגם של ציות, של מחויבות, של בחירה בדרך המורכבת של השליחות, בהבנה שצריך להביא ברכה לעולם.

 

ואחרי המילים ההרואיות הללו, המכוננות הללו, אברהם לא מהסס, והוא יוצא לדרך ולכאורה הכל נפלא, אבל העיניים שלי נעצרות על 5 מילים בתוך תיאור הציות, והלב שלי נצבט:

"וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן.  וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן". (פסוקים ד-ה)

 

את שרי אשתו אברם לוקח, הוא לא שואל, היא לא הולכת איתו כמו לוט, הוא לוקח.

שרה, זו שבסוף הפרשה הקודמת, לפני כמה פסוקים הוזכר שהיא 'עקרה, אין לה ולד' (יא/ל).

אלוהים אמר אז אברם לא שואל, לא מתייעץ, לא מזמין. הוא לוקח. אותה.

 

אברם הוא אב הטיפוס של המאמין, המתמסר לדבר אלוהים ללא ערעור, באמונה שלמה, אבל תמיד יש מחיר לאמונה השלמה, ולפעמים משלם את המחיר מישהו אחר.

אולי אי אפשר להנהיג עולם בדיאלוג ובהתחשבות בכל הפרטים, אולי אי אפשר ליצור מהפכה או קהילה כשחושבים על אישה עקרה שבקושי מסוגלת לפקוח את העיניים בבוקר מרוב צער, או על אמא עם ילד חולה או סתם מבולבל, או על אבא שלא ישן בלילה מרוב דאגה.

 

כשמשנים את העולם, או שמנסים לשמור עליו מפגיעה, קשה לחשוב על כל הנשימות שנעתקות מצער ומתדהמה, אבל מה קורה שם בעולם עם כל קמטי הנשמה האלה?

 

דורות רבים אחרי אותה הליכה הירואית ולקיחה צובטת לב, כתבה אשה אחרת על מחיר השליחות:

 

 

 

בדרך / חנה סנש

קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,

הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל.

הָלַכְתִּי לְבַל אֶפֹּל.

אַךְ עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים

סָתַמְתִּי אָזְנַי בַּלֹּבֶן הַקָּר

וּבָכִיתִי.

כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.

 

קיסריה, 12.1942

 

לעיתים מוכרחים ללכת אחרי הקול, להענות לצו הפנימי או החיצוני, ללכת כדי לשמור על האיזון הפנימי, כדי להמשיך ולפעול בעולם. ותמיד מאבדים דבר, תמיד טוב שמישהו יבכה, שמישהו ימשיך להזכיר את המורכבות האנושית, את העוצמה והשבירות שתמיד ילכו יחד, את התיקון ואת המחיר שלעולם יגיעו מחוברים.