מאמרים וכתבות שלנו

כתבות אחרונות שלנו

  • נפילת החומות

    נפילת החומות

    מאת: חגית ברטוב   |   18/07/2019

    כבר כמעט 2,000 שנה מציין העם היהודי את היום בו נפרצו חומות ירושלים על ידי הצבא הרומאי, והחורבן חישב את קיצו לאחור.

    כבר כמעט 2,000 שנה שיהודים בכל נדודיהם חווים מחדש את רגעי האימה, הצער, החרדה הקיומית והרוחנית של אבותינו ואמותינו בירושלים של שנת 70 לספירה.

    כבר כמעט 2,000 שנה שהיהודים נוהגים מנהגי אבלות, לא מתגלחים, לא מחדשים בגדים, לא מתחתנים, לא חוגגים. כאילו אבל משפחתי פוקד אותם בכל שנה בקיץ.

    כבר כמעט 2,000 שנה שהשבועות מי"ז בתמוז עד ל- ט' באב, נחשבים כשבועות של פורענות, כשבועות מסוכנים, בהם מומלץ להיזהר.

    י"ז בתמוז, היום שעל פי המסורת נפרצו חומות העיר ושלושה שבועות אחר כך – נשרף בית המקדש.

    המשנה מייחסת לתאריך זה עוד מספר אירועים קשים שחלקם קשורים למקדש, אבל גם את שבירת הלוחות על ידי משה רבנו לנוכח חטא העגל.

    כי בתפיסה החז"לית, ימי שמחה כמו ימי פורענות אוספים אליהם עוד מאותו הסוג, ופורענות אחת מושכת פורענות אחרת. כך הימים שבין י"ז בתמוז לט' באב הם ימים בהם מוטב להיזהר, ואלו ימים בהם אפשר להתאבל על כל מה שחרב, שהשתבש, על מה שקלקלנו, על מה שקלקל העולם.

     

    מעניין לחשוב על התודעה הזו, את זו ההיסטורית שממשיכה להחזיק את זכרון החורבן חי וכואב וממילא גם את מושא הגעגועים והצער, את הארץ שדורות רבים הייתה בעיקר מדומיינת. אבל גם את התודעה שמחלקת את הימים לימי פורענות וימי שמחה, ועושה סדר נפשי עמוק בכאוס הקיומי, ועוזרת לכולם לדעת לאיזה יום הם קמו, ליום של שמחה או ליום של פחד. כמה זה מרגיע לדעת שיש ימים כאלו ויש ימים כאלו, כמה זה משמח להבין שאחרי שיסתיימו ימי הפורענות הללו יבואו ימי הנחמה.

    נדמה לי ששני המהלכים הנפשיים הללו, גם ההיסטורי וגם הרגשי, הם שסייעו לעם הפלאי הזה לשמור את הידיעה שיום אחד החורבן הזה ייגמר, שיום אחד תגיע הנחמה, שיום אחד הוא יחזור אל הארץ הזו.

    וכן, מובן כי מי שהובילו את המהלך המעשי לחזרה לארץ היו מי שהתנערו מהרבה מהמסורות העתיקות ההן, אבל משהו ב – DNA הרוחני או הרגשי העמוק של כולנו היה טבוע עמוק בתוכם.

    אז מה צריך להיות גורלו של י"ז בתמוז בימינו? כיצד משמרים את התודעה הזו ששמרה על אימותינו ואבותינו דורות רבים כל כך, במדינת ישראל הריבונית, כשהפורענות כל כך רחוקה ממנה, כשרובנו ממש לא רוצים לחזור אל המקדש ההוא. האם אפשר להחזיק את תודעת הפורענות והאימה גם כשהן כבר כל כך רחוקות ממציאות חיינו? והאם זה נחוץ?

  • כן בנות צלפחד דוברות

    כן בנות צלפחד דוברות

    מאת: חגית ברטוב   |   18/07/2019

    נדמה כי קסמה הגדול של התורה, הוא בסיפורים הקטנים, לכאורה, בהם מתגלה לנו עוצמתה הנפלאה של המסורת היהודית.

    והפעם – בנות צלפחד, חמש אחיות, שאביהן, בעל השם המוזר – צלפחד, נפטר והן חוששות שלא יקבלו את הנחלה שלו (הנחלה העתידית, כי הרי טרם נכנסו לארץ ישראל, אבל כולם כבר עסוקים בחלקות ויחידות). המשמעות אינה רק כלכלית אלא גם זהותית, שמו לא ישמר, כי לא תשמר לו נחלה.

    האחיות באות אל משה ואומרות לו:

    אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-ה' בַּעֲדַת-קֹרַח, כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ.  לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.

    (במדבר, פרק כ"ז פסוק ג-ד)

     

     

    משה לא יודע מה לענות, ופונה לאינסטנציה העליונה- אלוהים. ואז מגיע אחד המשפטים היפים בתורה:

    וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת (!) נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. (במדבר, פרק כ"ז, פסוקים ו-ז)

     

    אף פעם לא אפסיק להתרגש מהמשפט היפה הזה: 'כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת', המשפט בו מודה אלוהים, שמשהו בנקודת המבט שלו לא היה רחב מספיק, ששדה הראייה היה קצת מצומצם, שהוא לא שם לב למציאות אותה חוות אלו שאינן משה או יהושע.

    העולם היהודי מניח כמובן מאליו את נקודת המבט של מוביליו – הגברים, לכן אישה נאה יכולה להרחיב דעתו של אדם, ולכן היא גם צריכה לשמור על צניעותה וקולה כדי לא לפגוע בבני האדם שמנסים לחיות את חייהם.

    רובנו כנראה, נוטים לראות את המציאות מנקודת מבטנו; נדמה לנו שהשאלות שמעסיקות אותנו, תפיסת המציאות שלנו, הצרכים הפיזיים, הרוחניים והרגשיים שלנו, הם כולם תיאור מדויק של המציאות של כל שאר בני האדם.

    סיפור בנות צלפחד האמיצות, מגלה לנו שהמציאות מלאה בחלונות שמציעים מבט שונה על המציאות, שאם רק נפתח אותם ונציץ דרכם, נגלה דברים שלא ידענו; נגלה מה מרגישה מי שלעולם לא תוכל לרשת את המנהיג, וממה חוששת מי שעלולה למצוא את עצמה בלי שם, בלי רשת בטחון, בלי עוגן חברתי, נגלה גם את נקודת מבטם של הבודדים, והנכים, של האלמנות ושל היתומים, נגלה שלעולם אין נקודת מבט אחת.

    רובנו עומדים מול חלונות סגורים ומפחדים לפתוח אותם, מפחדים לגלות שהעולם שונה ממה שחשבנו.

    מזל שאלוהים לא מפחד: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת.

  • "אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי, יירשם כיהודי" – 20.7.1958 / המכון למורשת בן גוריון

    "אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי, יירשם כיהודי" – 20.7.1958 / המכון למורשת בן גוריון

    מאת: חגית ברטוב   |   18/07/2019

    בשנת 1950 נחקק בכנסת חוק הקובע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". זהו חוק השבות', ומאז חקיקתו מימשו מיליוני יהודים את זכותם החוקית, עלו ארצה וקיבלו אזרחות מלאה. ואולם בעיה פשוטה אחת כאילו נעלמה מעיני המחוקקים – החוק לא קבע מיהו יהודי, כן, אחד החוקים החשובים בישראל כמו "שכח" לציין מיהם מושאי חקיקתו. כיצד זה קרתה "רשלנות" כזו? ומה קרה ביום שבו ניסה שר הפנים לעשות סדר בעניין?

     

    אחד המוקשים הגדולים שניצבו ביחסי חילונים-דתיים היה ועודנו שאלת "מיהו יהודי". מאז הקמת המדינה הייתה השאלה הזו לחומר נפץ גם בשדה הפוליטי, ולכן אין זה מפתיע ש'חוק השבות' התעלם ממנה. הערפל המכוון שיצרו המחוקקים העביר את תפוח האדמה הלוהט הזה מיד ליד, במה שמכונה בשפה אקדמית "פוליטיקה של הסדרה" – מינוח המתאר מקרים שבהם, בכדי לא להתעמת על ניסוח חוק, מוסדרים נושאים במחלוקת באופן לא פורמלי ובלי חוק. כך היה מאז קום המדינה ועד שנת 1958. כל שר פנים שהתיישב על כיסאו התיישב גם על אותה חבית חומר נפץ. השרים נזהרו מלגעת בסוגיה, והפקידים שמילאו את הפרטים בתעודת הזהות הם שהכריעו באופן מעשי. כך היה עד מרס 1958, אז נמאס לשר הפנים ישראל בר-יהודה והוא הוציא הנחיה פנימית לאנשי משרדו: מעתה כל אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי, יירשם כיהודי.

     

    לא חלפו ימים רבים ושרי המפד"ל (המפלגה הדתית לאומית) נרעשו. הם טענו שזו חריגה מהסטטוס-קוו הקיים בנושאי דת, וכי אין בסמכות השר להכריע בשאלה כה עקרונית. האפשרות שיהדותו של אדם תיקבע שלא על פי ההלכה האורתודוקסית הייתה בלתי נסבלת בעבור הציבור הדתי. הלכה זו גורסת שיהודי הוא מי שאמו יהודייה או שהתגייר כדין ההלכה האורתודוקסית, ועל פי ההנחיה של שר הפנים אין התייחסות לקריטריונים ההלכתיים. ובמילים אחרות, השר הכריע על דעת עצמו בסוגיה שהוחלט שלא להחליט בה. אם בעבר יכול כל צד לטעון שפרשנותו היא הקובעת, כעת כבר לא ניתן היה לעשות כן. המפד"ל פרשה בהפגנתיות מהממשלה.

     

    מרגע שיצא השד מהבקבוק לא ניתן היה להשיבו, בן-גוריון  עוד ניסה לטעון שמדובר בדיון שולי יחסית, משום שלא השאלה מיהו יהודי מבחינה דתית עומדת לדיון, אלא השאלה מה לכתוב בסעיף ה'לאום' בתעודת הזהות בלבד. אך שרי המפד"ל לא קיבלו את טענתו, הם טענו שלפי ההלכה לא ניתן להפריד בין דת ללאום, ואין לחרוג מהעמדה ההלכתית. בתגובה החליטה הממשלה ב-20 ביולי 1958 לאמץ לאלתר את הנחיות שר הפנים ולרשום את מי שהצהיר בתום לב שהוא יהודי, ואינו בן דת אחרת, כיהודי. 

     

    מתחת לפני השטח המשיכו מאמצי תיווך, ובן-גוריון החליט, על יוזמה חדשה. באוגוסט 1958 הוא פנה במכתב לחמישים מ"חכמי ישראל", דתיים וחילוניים, וביקש שיחוו דעתם בסוגיה זו. 45 מכתבים התקבלו בחזרה והם זכו לתהודה רחבה. רוב המשיבים, כ-37 מתוכם, תמכו בעמדה האורתודוקסית. תשובתם הייתה "הסולם" שקיווה לו בן-גוריון. עוד לפני שהתקבלו כל התשובות כבר הביא ראש הממשלה לביטול ההנחיות של שר הפנים, והמצב חזר לקדמותו המעורפלת. מהלך העניינים הזה גם סלל את חזרתה של המפד"ל לממשלה.

     

    ממרחק השנים ניתן לומר שהסקר בקרב חכמי ישראל לא היה משמעותי לשיח בשאלת "מיהו יהודי". יש הרואים בו קוריוז פוליטי, שבעזרתו ביקש בן-גוריון לקבל את התשובה שבה רצה מלכתחילה, ולכן נתן משקל עודף לחכמי ישראל האורתודוקסים. בעוד התנהגותם של המנהיגים הדתיים בסוגיה צפויה, אי אפשר שלא לתמוה על תשובותיהם של רבים ממנהיגי הציבור החילוני.  מדוע היו מעוניינים כל כך לקבל על עצמם את התכתיב הדתי?

     

    באדיבות המכון למורשת בן גוריון,
    ד"ש מהעבר, השבוע לפני, חודש יולי, אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי, יירשם כיהודי