מאמרים וכתבות שלנו

כתבות אחרונות שלנו

  • חיי שרה

    חיי שרה

    מאת: חגית ברטוב   |   21/11/2019

    פרשת חיי שרה, שנקראת כך משום שאלו המילים הראשונות של הפרשה (בראשית פרק כג, פסוק א), נפתחת בפטירתה של שרה. ואף כי יש להניח שמי שקבע את שם הפרשה לא חרג כאן מהנוהג המקובל בבחירת שמות הפרשות, בכל זאת נדמה לי שיש דבר מה פואטי ואולי אפילו מהותי בשם זה.

    הפרשה מספרת את סיפור קבורתה של שרה, את סיפור קניית מערת המכפלה מידי עפרון החיתי, בכסף מלא. עפרון היה מוכן להעניק את המקום לאברהם במתנה אבל אברהם התעקש לשלם, וכך קבע את מקום קבורת האבות והאמהות (מלבד רחל), והעניק לנו עוד מחוז של געגועים וגם של מחלוקת עד עצם היום הזה.

    ולכבודו של הקבר היהודי הראשון, מעניין להרהר רגע ביחסינו המורכבים עם המוות:

    רוב חיינו אנחנו מודעים למוות שיבוא, ובכל זאת הוא ממשיך להיות בלתי נתפס. קשה לנו לתפוס את ההעלמות הזו של מי שהיה חלק מהחיים שלנו, וכיוון שהגוף נותר (כמעט) כשהיה הדבר מבלבל עוד יותר, ואנחנו קוברים את גופו של המת וחלקנו מאמינים שנשמתו עוברת לעולם שכולו טוב ואחרים חושבים שנגמר. ורבים מאתנו פוקדים את הקבר, ומדברים אל המת בקבר, מבקשים את עזרתו, מתגעגעים לידו למי שהיה ואינו. חלקנו מעזים לזכור שרק הגוף קבור שם, וגם הוא כבר איננו ונשארו רק אבנים ואדמה ואולי גם מצבה שמספרת את עיקרי חייו של אדם.

    באופן מוזר, דווקא המוות, ההעלמות והקבורה באדמה, מעניקים לנו תחושת שייכות למקום, כך מערת המכפלה או קבר צדיקים, ואפילו בתי קברות צבאיים, וכך גם בתי קברות יהודיים בעולם. דווקא המוות הבלתי נתפס, שאין לו אחיזה ממשית בחיים, הופך עבורנו לבסיס האחיזה והחיבור.

    הקבר, הוא הדבר המוצק היחיד שנשאר, הוא הניסיון שלנו לשמור עוד רגע, עוד דור או שניים או נצח את הסיפור הייחודי של האיש שאהבנו, של האשה שכבדנו, של הילד שאיבדנו. בשביל עם של נוודים כמונו, הקבר הוא ההוכחה שבאמת חיינו פעם, כאן ממש כאן, וגם שם ושם.

    אילו רק יכולנו להשאיר אנדרטאות ומצבות במקום בו אהבנו לראשונה או ילדנו לראשונה ולהזמין את בנותינו ובנינו לעלות ביום השנה למצבת האהבה ההיא, אילו אברהם היה קונה לשרה אחוזת לידה, איך הייתה נראית התרבות היהודית?

  • חלונות מאירים

    חלונות מאירים

    מאת: חגית ברטוב   |   21/11/2019

    סוג הפעילות: תחרות משפחות יצירתית

    קהל היעד: כולם

    מיקום: בתים פרטיים

    רציונל: פרסום הנס הוא אחד הציוויים הבולטים בחנוכה, ועל כן את החנוכייה נהוג להדליק ליד חלון או אפילו מחוץ לבית, כדי שהעוברים ושבים יוכלו לראות אותה ולהיזכר בנס שאותו אנו חוגגים. עוד על רעיון זה ניתן ללמוד בחוברת חוגגים במושבים – חנוכה (עמ' 17-16). בפעילות זו נזמין את משפחות המושב לשאול את עצמן, איזה נס הן היו רוצות לפרסם וכיצד אפשר לעשות זאת. כל משפחה מוזמנת לספר את 'הסיפור שלה' לכלל חברי המושב, בדרך יצירתית. במסגרת הפעילות נערוך 'תחרות חלונות חנוכה' בין משפחות המושב. כל משפחה תקשט את אחד מחלונות ביתה הפונה לרחוב, זה שלידו היא מדליקה את נרות החנוכה. הקישוט יביא לידי ביטוי רעיון, סיפור או ערך שאותו המשפחה תבחר לפרסם. במועד שייקבע מראש יתקיים סיור בין החלונות המקושטים, וחבר שופטים יבחר את החלון המנצח, על פי קריטריונים אסטטיים ותוכניים. אפשרות נוספת לא תחרותית: כל משפחה תצלם את החלון שלה ותשלח אותו בפייסבוק או בווטסאפ המושבי, בצירוף כותרת לתמונה או סיפור קצר. אפשר גם לאסוף את ה'חלונות' באופן מרוכז דרך המזכירות.

     

    מהלך הפעילות:
    הכנה והסבר:

    כל משפחה תקבל הזמנה לקחת חלק בפעילות. ההזמנה תכלול הסבר על התכנית וכרטיסייה לדיון:

    מהו נס?

    בחנוכה אנו חוגגים את הנס של ניצחון המכבים על היוונים ושל פך השמן הקטן שהספיק להדליק את מנורת בית המקדש במשך שמונה ימים. בחג זה מדליקים מדי ערב נרות בחנוכייה הסמוכה לחלון או מחוץ לדלת, כדי לפרסם את הנס שקרה לפני אלפי שנים.

    זו הזדמנות טובה לשאול את עצמנו – מהו נס, ואיזה נס או סיפור שקרה לנו גם אנו רוצים לפרסם?

     

    אתם מוזמנים לחשוב יחד במשפחה:

    מהו נס עבורכם?

    כיצד אתם מבינים את סיפור נס פך השמן של חנוכה? האם תוכלו לתת לו פרשנות משלכם? האם גם לכם או לקרוביכם התרחש דבר-מה שנחשב בעיניכם כ'נס'? האם יש סיפור שחשוב לכם לספר ולפרסם? – סיפור 'נסי' או סיפור בעל משמעות משפחתית הקשורה לחנוכה ולערכיו.

    לאחר הדיון המשפחתי, חשבו כיצד תוכלו לבטא את הרעיונות, המחשבות או הסיפורים שלכם בקישוט החלון המאיר שלכם – החלון שלידו תדליקו את החנוכייה.

    אילו ציורים / אלמנטים / סמלים / סממנים יעטרו את החלון ויספרו את הרעיונות שלכם על נסים וסיפורים?

    התחרות:

    מומלץ להתחיל את ההכנות לפעילות זו מוקדם למדי כדי לאפשר למשפחות להתארגן. ניתן לפתוח בפעילות משותפת במועדון, שבה יוזמנו המשתתפים ליצור במשותף, בעזרת אנשי מלאכת יד מוכשרים מתוך הקהילה. לשיקולכם האם לספק את החומרים הנדרשים (בריסטולים, ניירות צבעוניים ושקופים, מדבקות חלון ועוד).

    במועד שייקבע מראש יתקיים סיור בין בתי המושב. ליד כל בית יציגו בני הבית את החלון שלהם והשופטים ינקדו. אם מזג האוויר אינו מאפשר זאת, אפשר לבקש מכל משפחה לצלם את החלון שלה ולשלוח בקבוצה. מומלץ להעניק פרס סמלי למשפחה הזוכה.

     

    ציוד נדרש:

    • כרטיסיות הנחיה לכל משפחה
    • חומרי יצירה

     

    ארגון נוסף:

    לא לשכוח לבחור חבר שופטים ולנסח קריטריונים לבחירה

  • חג הסיגד – חידוש הברית ושבירת המחיצות

    חג הסיגד – חידוש הברית ושבירת המחיצות

    מאת: חגית ברטוב   |   21/11/2019

    ביום רביעי הבא, כ"ט בחשוון, יחול חג הסיגד אותו נוהגים לחוג יהודי אתיופיה. "סיגד" פירושה סגידה, השתחוויה. חג זה הוא  חג חידוש הברית, אותו נוהגים 'ביתא ישראל' לחגוג כבר אלפי שנים. החג נחוג בדיוק חמישים יום אחרי יום כיפור (בדומה לחג שבועות החל חמישים יום אחרי פסח). לכבודו של חג הסיגד עולים כל בני העדה לירושלים. הבוקר מוקדש לצום ולתפילה בציבור ואחר הצהריים – לסעודת חג. החג עצמו הוא המשך של החג שחגגו עזרא ונחמיה: "וביום עשרים וארבעה לחודש הזה נאספו בני-ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם […] ויעמדו ויתוודו על-חטאותיהם ועוונות אבותיהם. ויקומו על-עומדם ויקראו בספר תורת ה אלוקיהם […] ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלוקים" (נחמיה ט).

    ואם ביום כיפור אנחנו עושים חשבון נפש אישי, הרי שחג הסיגד הוא הזמנה לחשבון נפש ציבורי, לבחינה של החברה של כוחה המשותף לכרות ברית משותפת שמגדירה את המרכז המשותף, את הערכים, התקוות והחלומות של החברה כולה.

    הרב ד"ר שרון שלום, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו, מחבר הספרים 'מסיני לאתיופיה' ו'שיחות על אהבה ופחד', כתב במאמר שהתפרסם לפני כעשור ועדיין רלוונטי:

    באתיופיה החלו ההכנות לחג ימים רבים לפניו כאשר התושבים היהודיים שגרו בכפרים נידחים התקבצו לכפרי היהודים שהיו סמוכים להר עליו נחגג הסיגד. יום הסיגד עצמו היה יום צום. כולם קמו השכם בבוקר, טבלו בנהר ולבשו בגדי חג. ה"כוהנים" היו מוליכים את ה"אורית" (כינוי שניתן באתיופיה לספר התנ"ך הכתוב בשפת הגז) תוך כדי שירה והנשים השמיעו קולות שמחה. ספר האורית צעד בראש שיירה שעלתה במעלות ההר. חלק מן העולים אל ההר נשאו על גבם או על ראשם אבן שסימלה את ההכנעה לפני ה' ואת הרצון לבקש סליחה על חטאים. החג כולו יצר תחושה של אחדות ושל ביטחון. הרי זו הייתה מטרתו: ליצור פיוס בין אנשים, לשבור חומות ומחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר.

    ברצוני לקחת את הרמת האבן על הכתף כאות וכסמל להכנעה לפני האל ולשאול: עד כמה אנו מסוגלים היום להכניע עצמנו לפני הזולת? עד כמה אנו רוצים ומצליחים להבין את השני? לא פעם פונים אליי מורים, חוקרי משטרה ואחרים באומרם כי כלל אינם מצליחים לתקשר עם עולים שהם אמורים לטפל בהם. האם אנו מסוגלים לשים אבן על הכתף ועל הראש שלנו, מתוך אמונה שעלינו להוריד את עצמנו ולהכיר את נבכי נשמת הזולת? לראות את ה"שגעונות", את מה שנדמה כיציאה מהנורמה – כמשהו שאפשר להכילו ולהבינו?

    הרי מחד גיסא, אם ננסה רק להוכיח את הזולת ולומר לו כי התנהגותו בעייתית, המוכח יתבצר וימשיך את התנהגותו. מאידך גיסא, אם לא נוכיחו ייראה כאילו אנו מסכימים להתנהגותו.

    כיצד אפשר לקחת חלק בעולמו של הזולת מבלי לאבד את עצמיותנו? כיצד נוכל לפתוח את שערי הלב, את שערי היישוב ואת שערי בית הספר מבלי לפחד כי נאבד משהו משלנו? דוגמה טובה לכך נמצא בסיפור על הרבי שנהג לקבל במשך כל היום זרם של חסידים. יום אחד פונה אליו השמש בשאלה: "מדוע אתה כה מזיע בקבלך את פני האנשים?" ענה לו הרבי: "בכל פעם שאני נפגש עם אחר עליי לפשוט נפשית את בגדיי וללבוש את שלו כדי שאוכל להבינו באמת. וכך אחד אחרי השני. על כן אני מזיע".

     

    זאת תחושתנו בחג הסיגד מאז ולתמיד. תחושה שכל אחד צריך לפשוט את בגדיו וללבוש את בגדי חברו כדי להבינו. כולנו זקוקים לאותה אבן המונחת על הראש כאות וכסמל להכנעה לפני הא-ל. עלינו להופכה לראש פינה של יצירת חיבור והבנה בין אנשים שונים מכל הכפרים ומכל העדות.