מאמרים וכתבות שלנו

כתבות אחרונות שלנו

  • שיר לפורים

    שיר לפורים

    מאת: חגית ברטוב   |   20/03/2019

    בפורים נהוג לשלוח מנות, ואנחנו חפשנו משלוח מיוחד שישמח אתכם ויעניין ויפתיע.

    כך גילינו שיר לפורים שנכתב ככל הנראה במחצית המאה ה-19 על ידי רחל מורפורגו משוררת יהודיה בעיר טריאסטה באיטליה.

    סיפורה של רחל מרתק, היא נולדה  בשנת 1790 למשפחת לוצטו המפורסמת, משפחה של רבנים ותלמידי חכמים, בן דודה המפורסם ביותר היה ר' שמואל דוד לוצאטו, משורר, פרשן מקרא, בלשן עברי, פילוסוף, חוקר ספרות ומתרגם. איש תנועת ההשכלה היהודית, מראשוני אנשי חכמת ישראל.

    בילדותה למדה עם אחיה ובני דודיה תורה, פרשנות תורה, תלמוד ופילוסופיה יהודית מפי מורים פרטיים ובני משפחה.

    בגיל 18 כתבה את שירה הראשון והמשיכה לכתוב שירים רבים וזכתה להערכה.

    כשמלאו 100 שנה להולדתה, הוציא יצחק קסטליוני אוסף של שיריה בספר "עוגב רחל" וכך כתב בפתיחה:

    "אספר תהלות אשה אחת אשר היא יקרה לנו משלשה פנים מצד אמונתנו כי היא ישראלית, מצד עירנו כי היא מילידי טריאסטי, ומצד ספרותנו כי היא משוררת נשגבה וסופרת מהירה אשר בחבוריה הנעימים הוסיפה חן ותפארת ללשוננו הקדושה: משפחת לוצאטו המפוארה, אשר ממנה יצאו בין אנשים אחרים אנשי שם…"

    לקראת פורים בחרנו בשיר שמחה לפורים שחיברה, המשקף הלכי רוח אופייניים מאוד לימי הפורים בגלויות השונות.

    כיוון שיהודים סבלו מרדיפות רבות בארצות גלויותיהם, קרו לא מעט פעמים מקרים בהם בסמוך לפורים הצורר המקומי הורד מכסאו, מת ועבר מהעולם או פשוט חזר בו. הקהילות היהודיות חגגו אירועים אלו במיוחד וראו בהם המשך לסיפור מגילת אסתר והוכחה לרלוונטיות של החג וסיפורו.

    מדברי ההקדמה של רחל מורפורגו ניתן ללמוד כי כזה היה המקרה בעירה, כאשר כומר מקומי שהתעמר ביהודים, נפח את נשמתו בדיוק לכבודה של סעודת פורים.

    הנה ההקדמה הקצרה ומיד לאחריה – השיר.

    בשנת ויתר עז (לא ברור מהי השנה, ייתכן כי 1839 או 1849) אדר שני עמד כומר רשע לדרוש ברבים נגד כל האומות ובפרט שפך זעמו נגד היהודים ואמר: כל נוצרי המקבל צדקה מן יהודי חייב חרם, כי אינם עושים אלא להתפאר. ונעשה נס כי לא דרש עוד. ונקבר ביום פורים בשעת הסעודה.

     

     

     

    הָמָן נָפָל,
    הַנֵּס נִכְפָּל,
    וּבְיוֹם פּוּרִים
    הָרֹאשׁ נָרִים.

     

    כִּי הַדַּרְשָׁן
    כִּדְמוּת כּוּשָׁן
    דּוֹרֵשׁ רָעָה,
    אוֹתָהּ שָׁעָה

     

    רֶשֶׁת טָמַן
    אֶל עַם נִבְחָר,
    וּכְמוֹ הָמָן
    אֶל יוֹם מָחָר

     

    גָּרוֹן נִחַר
    חָלָה נִפְגָּר
    מָוֶת אָגַר
    כָּל רִשְׁעָתוֹ:

     

    אֶל אֵל נוֹדֶה
    כִּי הוּא פּוֹדֶה
    גּוֹאֵל עַמּוֹ
    כָּבוֹד לִשְׁמוֹ:

    (מתוך פרויקט בן-יהודה –  https://benyehuda.org )

     

     

    אז הנה – משלוח מנות שיש בו המן מקומי, גיבורה פמיניסטית אחת שהעזה ליצור, ללמוד ולכתוב וסיפור מצוין.

    פורים שמח.

  • בלילה ההוא

    בלילה ההוא

    מאת: חגית ברטוב   |   20/03/2019

    מגילת אסתר מספקת לנו הצצה לעולם הכאוטי של ארמון המלך אחשוורוש, מלך של אימפריה ענקית שמבלה את ימיו במשתאות ואת לילותיו בבחינה מעשית של כלות עתידיות.

    ובתוך הסיפור עליו ועל יועצו הרשע ומלכתו היהודיה, ישנו פרק, שנראה לרגע, כאילו נתנו לתסריטאי אחר לכתוב אותו, והוא ביקש להבליט את עצמו אבל לא לבלבל את העלילה ולכן הוסיף סיפור צדדי, לכאורה לא קשור לרצף העלילתי – הפרק הנפתח במילים:
    "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ".

    כמו ילד שלא יכול להירדם קוראים לפניו את סיפוריו שלו, את תולדותיו, וככה במקרה הוא נתקל בסיפור על אחד – מרדכי, שהציל את חייו. בעוד הוא מבין שאף אחד לא ממש אמר למרדכי תודה, מגיע המן שמבקש להודיע למלך שהוא מתכנן לתלות את אותו מרדכי על העץ.
    המלך שמח שיועצו הקרוב הגיע ומיד שואל אותו מה הוא ממליץ לעשות כדי להודות למישהו, והוא, מרוכז בעצמו, חושב שמדובר בו – בהמן.
    הסצנה בה המן מוצא את עצמו מרכיב את מרדכי בחוצות העיר ומכריז שככה עושים למי שהמלך ממש אוהב, מוכרת וידועה, ומקדימה בפרקים אחדים את מה שתיכף יתרחש.

    יש משהו מרתק ומדויק כל כך בעובדה שהאירוע הזה התקיים בלילה: בלילה ההוא יצאה פתאום רכות והתחשבות מהמלך האגואיסט אחשוורוש, לפתע ליבו ועיניו נפתחים אל אחרים שגמלו איתו טוב. ובלילה ההוא יצא גם שיאו של הרוע (המן) כדי להשלים את זממו.

    בחשכת הלילה אפשר להתחמק מהמציאות, מההיגיון, מהנורמות החברתיות, החשכה מעמעמת את המציאות המוארת של היום ומאפשרת לטוב ולרע לצאת ללא חשש, ללא ביקורת ההיגיון והגינות.

    בדרך כלל אנחנו חוששים מפני שדי הלילה אבל לעיתים הלילה גורם לנו גם להעז להיות או לעשות את מה שאנו חוששים ממנו ביום. לעיתים כשמאיר הבוקר, האור החזק של היום הופך את אירועי הלילה ומחשבותיו להזיה, האור המלא מאפשר לנו לראות את מה שהסתיר הלילה..

    בלילה ההוא של אחשוורוש, בסיפור הצדדי לכאורה, בלילה ההוא – היה מהפך, דווקא בלילה חזרו סדרי החיים ההגונים למסלולם; בשעות היום מלך כאוטי ויועץ רשע ניהלו את חייהם של אנשי "הודו ועד כוש", בלי היגיון או הגינות, בלי סדר אנושי. ובלילה ההוא המלך הפך לפתע להיות הגון וטוב, וכמעט בלי משים העמיד את סדרי העולם על מכונם: הטוב (מרדכי) רוכב על הסוס, והרע (המן) משרת אותו. כך צריך להתנהל העולם. הלילה ההוא  בישר את השינוי, את חזרתו של הסדר החברתי התקין אל ממלכת אחשוורוש.

    אולי מגילת אסתר מבקשת להחזיר לנו את האמון בלילה ובכוחו, לחזור ולהאמין, שלא תמיד אור חזק ובוהק הופך את המציאות לטובה יותר, נכון שהחושך עלול להסתיר מאתנו את חורשי הרעה של העולם, אבל לעיתים הוא גם עשוי להסתיר מאתנו את חורשי הרעה שבתוכנו, וכך קולות הביקורת הפנימיים מוחלשים ולרכות הטובה מותר לצאת, ולתקן את העולם.

  • משנכנס אדר מרבין בשמחה / הרב מנחם הכהן

    משנכנס אדר מרבין בשמחה / הרב מנחם הכהן

    מאת: חגית ברטוב   |   20/03/2019

    משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט), ואכן אין לך חודש מחודשי-השנה, שהשמחה טבועה בו יותר מאשר באדר. וכל-כך למה? לפי שבייחוס כפול נתייחד אדר : ראשית, מפני ימי הפורים החלים בו; ושנית, מפני היותו חודש מבשר האביב ושכנו של ניסן, ראש וראשון לחודשי בני-ישראל. משני הטעמים האלה זכה אדר להיחשב, כחודש השמחה, והועמד בסימן טוב ובמזל לישראל. עד שאמרו חכמים : ישראל שיש לו דין עם הנכרי ישתדל להתדיין עמו באדר, שמזלו יפה.

                                                             *         *           *

    חג הפורים העומד במרכזו של חודש זה שונה הוא, יוצא דופן וחריג בתוכנו ובמהותו ממכלול חגי ומועדי ישראל. רוח העליצות והאוירה הקלילה של התבסמות והתבדחות אין להם אח ודוגמה בחגי ישראל. אמנם לכל חג נקבעו דפוסים וגינוני-טקס מיוחדים, אך קיימת מסגרת המאחדת את כולם בלי לפגוע ביחודו של כל חג וחג. יוצא מכלל זה חג הפורים. בימי חג ומועד מצווים אנו על השמחה, אך זו מאופקת ויודעת סייגים וגבולות. אדם מישראל, שישתה יתר המידה בימי ההתבסמות ולא עוד, אלא "חייב אדם לבסומי בפורים עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן".

                                                             *         *           *

    כבר בתקופת התלמוד היתה רוח העליזות נושבת אצל חכמינו בפורים. ידוע ומפורסם הוא, כי בכל הדורות היו גדולים וחשובים יוצאים מגדרם לקיים את מצוות היום של שמחת פורים – עד דלא ידע ; כי צורת העליזות והשמחה בפורים, השונה בתכלית מהווי החג היהודי, באה לבטא את השוני המוחלט של נס-פורים ממערכת הנסים שהביאו תשועה ופורקן לישראל. כולם היו נסים גלויים של התגלות השכינה, ואילו פורים נס של הסתר-פנים הוא, נס של "עד דלא ידע", שהוא סימן-ההיכר הבולט ביותר לחיי יהודים בגולה, שהיום גוזרים עליהם"להשמיד להרוג ולאבד", ולמחר, בגלל נסיבות שלכאורה הן טבעיות בהחלט, מתבטלת הגזירה. דעתו של מלך טיפש החי בעולם של עד דלא ידע קובעת את גורל העם ש"דתיהם שונים מכל העמים".

                                                             *         *           *

    מכל מקום חייבים בעלי-הנס להכיר בנסם, לשמוח ולהודות, אך צורת השמחה חייבת לבטא את השוני המהותי בין שמחה על נסים ונפלאות שיש עמהם גילוי-שכינה ואשר בהם אנו שמחים בשמחה רוחנית שיש עמה הכרה עמוקה, לבין אותו נס שאף שצמחה ממנו תשועה, "אכתי עבדי אחשוורוש אנן".
    אף-על-פי-כן ידעו חכמי ישראל בכל הדורות להתעלות בשמחת פורים עד כדי גילוי-שכינה ; ושמחת "עד דלא ידע" היתה לשמחה של מצוה, של ידיעת ה' והכרת נסיו, בבחינת "קיימו קבלו".

     

    בברכת שמחת פורים
    מנחם הכהן
    רב תנועת המושבים