מאמרים וכתבות שלנו

כתבות אחרונות שלנו

  • פירות וגעגועים

    פירות וגעגועים

    מאת: חגית ברטוב   |   17/01/2019

    אחד ממנהגי היום המוכרים והאהובים בט"ו בשבט הוא אכילת פירות יבשים. מה מקורו של מנהג זה ומדוע ביום חגם של העצים, אנחנו אוכלים דווקא פירות מיובשים?
    כדי להבין זאת נחזור אחורה, אל הימים שבהם עם ישראל לא היה בארצו.
    ט"ו בשבט הוא מועד קובע למצוות התלויות בארץ – מצוות חקלאיות שמתקיימות רק בארץ ישראל ומחייבות את החקלאי להפריש מיבולי שדותיו מעשרות, תשלום לעובדי המקדש הכוהנים ולעניים. כדי לדעת מתי מתחילה השנה המחייבת את החקלאי במס, נקבע ט"ו בשבט כמועד הקובע.
    החל מתקופת הגאונים (800 לספירה בערך), הפך יום זה ליום חג לאילנות, ובהמשך הוא הפך ליום המסמל את הגעגועים והקשר של העם היושב בגולה עם ארץ ישראל. דווקא משום שבגולה איבד יום זה את משמעותו המקורית בהקשר המצוות המתקיימות רק בארץ, הוא הפך ליום המזכיר ליהודים הגולים כי ישיבתם בגלות היא זמנית ויבוא היום שבו ישובו אל ארצם ויחיו בה חיים יהודיים מלאים.
    כדי לבטא את הקשר לארץ ואת הגעגועים אליה, התפתח מנהג אכילת פירות מארץ ישראל, ומכיוון שבימים הרחוקים ההם לא יכלו לשמר פירות לאורך המסע מהארץ אל הגולה, החלו לאכול פירות מיובשים.
    כך אכילת פירות מיובשים הפך לסמל לגעגוע ולכמיהה אל הארץ ואל אדמתה ופרייה.
    רבים סבורים שאולי יש להפסיק מנהג זה, עכשיו כשעם ישראל חוגג 70 שנה בארצו, אולם אנחנו רוצים להציע שאכילת הפירות היבשים אינה רק סמל לגעגוע העבר, אלא גם תזכורת חשובה עבורנו, של הדורות הקודמים שעבורם ארץ ישראל הייתה רק חלום, וזיכרון הגעגוע והכמיהה שחלקו יהודים מכל קצוות תבל לחזור אל הארץ ולחיות בה בשלמות.
    פירות ט"ו בשבט מזכירים לנו שקיומנו כאן אינו מובן מאליו, אלא סיומו של מסע ממושך של עמנו אל ארצו.

  • פרשת בשלח – קריעת ים סוף

    פרשת בשלח – קריעת ים סוף

    מאת: חגית ברטוב   |   17/01/2019

    לפני כמה שנים סיפרתי לבני שהיה אז בן שלוש את סיפור יציאת מצרים בפעם הראשונה. כשסיפרתי לו איך נפתח הים לשניים ובני ישראל עברו בהם, ואיך המצרים סגרו את הפער ונכנסו גם הם לחרבה, הוא עתר את נשימתו בבהלה, וכשסיפרתי לו שהים נסגר על המצרים אחרי שבני ישראל סיימו לחצות אותו, פרץ הילדון בריקוד סוער ומאושר, כאילו גם הוא יצא ממצרים והוא מצטרף לאימותיו ואבותיו ההם שעמדו על שפת הים ופרצו בשירה ובריקודים.

    ובאמת, במובנים רבים הסיפור הזה של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, הוא סיפור ילדים, עם רעים וטובים, עם נסים ופירוטכניקה, עם גיבור-על אולטימטיבי, יהיה אשר יהיה, שמפעיל את כוחות העל שלו ומושיע את הטובים מידם של הרעים. בסוף הסיפור, אלו ואלו מאמינים בו – בגיבור העל ובמשה עבדו.

    בני ישראל שנחלצו זה עתה ממאות שנים של עבדות, הם אכן ילדים,וככל הילדים הם זקוקים למישהו שאפשר לסמוך עליו, שיכול לעטוף אותם ולהגן עליהם, ולדאוג להם, כדי שיוכלו לגדול ולדאוג לעצמם.

    כדי להושיע את בני ישראל, אלוהים צריך קודם כל להחזיר להם את האמונה שהחיים יכולים להיות טובים יותר, שאפשר להיוושע ממציאות קשה, שאפשר לסמוך על העולם, שאפשר לצאת ממצרים.

    לפני ארבע שנים, כשבני פרץ בריקוד ההוא, התמלאו עיניי דמעות, לא רק בגלל שמחת החיים שלו, אלא גם בגלל הגעגוע לאותה תשועה גדולה, נפלאה, לאותה תחושה שמישהו שומר עלינו, ומגן עלינו מקשיי העולם הזה. נדמה לי שרבים מאתנו מתגעגעים לתחושה הזו של בטחון, כאשר אנחנו גדלים, והופכים בעצמנו לרגע קצר לגיבורי-העל, למושיעים בעיני ילדינו.

    ואז, כשאנחנו גדלים אנחנו כבר מבינים שהישועה 'קשה כקריעת ים סוף' (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, ד' ע"ב) כי אנחנו לא גיבורי-על גם לא אלוהים, וכדי לתקן את המציאות אנחנו עובדים קשה, אולי בפרך, ורק לעיתים רחוקות אנחנו מצליחים לחולל נסים ולתקן את מה שהתקלקל, ופוגע בחפים מפשע. ולעתים יותר רחוקות, מישהו עושה זאת עבורנו.

    אבל כשזה קורה, גם אנחנו לא מפסיקים לשיר ולרקוד.

  • פרשת בא

    פרשת בא

    מאת: חגית ברטוב   |   10/01/2019

    בפרשת בֹא מגיע אל שיאו – סיפור יציאת מצרים, מכות מצרים האחרונות והאיומות מתרגשות על מצרים, ובני ישראל עסוקים בהכנות חפוזות ליציאה הדרמטית מבית העבדים.

    ובתוך ההכנות והדרמה הגדולה לקראת מכת בכורות והיציאה הבלתי נמנעת שתבוא אחריה, נכנסים פסוקים מפתיעים:

     

    יד וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה'  לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.  טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם  כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי.  … (שמות פרק י"ב, פסוקים י"ד-ט"ו)

     

    התודעה ההיסטורית נוכחת כבר ברגע היווצרותה של ההיסטוריה, זהו רגע הלידה של עם ישראל, והתורה מקפידה להפוך אותו לרגע מכונן, אותו יחגוג העם מעתה ואילך, יחזור ויספר את סיפור החירות, יחזור ויחווה את 'לחם העוני' של מצרים, ויאכל חמץ וישחזר שוב ושוב את הרגעים בהם נכרתה הברית בינו לבין אלוהיו, את הרגע בו נוצר העם, ואת שותפות הגורל שנוצרה שם במצרים ואמורה להימשך על פני שנים. התורה מדגישה כי מי שלא ימשיך ויחווה את הסיפור שנה אחרי שנה, מי שלא ישמור על האיסור לאכול חמץ בימי הפסח – לא יוכל להיות חלק מישראל (- ונכרתה הנפש ההיא מישראל).

     

    יציאת מצרים לא נתפסת כאירוע בסיפור ההיסטורי של העם, אלא כמאורע שיוצר את זהותו ואת מהותו של העם. התורה יודעת שכדי ליצור עם הוא זקוק לסיפור, לזהות, וכדי לשמר את הזהות והסיפור יש צורך להעבירו מדור לדור : "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר  בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם." אומרת התורה בפרק הבא (י"ג/ח).

     

    ברל כצנלסון, אלפי שנים מאוחר יותר, תיאר יפה כל כך את הדרך בה פרשת בֹא הצליחה ליצור את התודעה המעצבת במובנים רבים כל כך, את התרבות היהודית, ואת הערך החשוב והמרכזי שהיא הציבה במרכזה:

     

    עַם שׁוֹמֵר בְּמֶשֶׁךְ אַלְפֵי שָׁנִים אֶת יוֹם צֵאתוֹ מִבֵּית עֲבָדִים.

    וְדֶרֶךְ כָּל מְחִלּוֹת הַשִּׁעְבּוּד, הָאִינְקְוִיזִיצְיָה, הַשְּׁמָד וְהַפְּרָעוֹת, נוֹשֵׂאת הָאֻמָּה בְּלִבָּהּ, אֶת הַגַּעְגּוּעִים לַחֹפֶשׁ, בְּזִכָּרוֹן עַתִּיק, אֲשֶׁר כֻּלּוֹ מֻפְנֶה לִקְרַאת הֶעָתִיד.

    מֵאָבוֹת אֶל בָּנִים, דֶּרֶךְ כָּל הַדּוֹרוֹת, נִמְסַר דְּבַר יְצִיאַת מִצְרַיִם כְּזִכָּרוֹן אִישִׁי אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מַחְוִיר וְאֵינֶנּוּ דֵּהֶה.

    אֵיזֶה יֵצֶר חֵרוּת עָמֹק טָבוּעַ בְּלֶב עָם, שֶׁיָּכוֹל הָיָה בַּאֲבִיב יָמָיו לִיצֹר יְצִירָה כָּזֹאת וְלִמְסֹר אוֹתָהּ מִדּוֹר לְדוֹר.

    ברל כצנלסון, מתוך: מקורות לא-אכזב, כתבי ברל כצנלסון, כרך ששי, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל אביב תש"ז, עמ' 393-384

     

    סיפור יציאת מצרים, והצווי הטמון בתוכו ממש להמשיך ולספר אותו, להמשיך ולקיים את הטקסים שמסמלים אותו, סיפור זה, אומר ברל, הוא שאיפשר לדורות רבים של יהודים להמשיך ולאמין בחירות שתבוא, להמשיך ולהאמין בחירות כערך אנושי ראשון במעלה.