מאמרים וכתבות שלנו

מהותה של ברכה – ברכת כהנים

מהותה של ברכה – ברכת כהנים

מאת: חגית ברטוב   |   06/06/2019

בפרשת נשא, מסתתרת לה ברכה מיוחדת, הברכה אותה מברכים הכהנים, עד היום, את שאר בני ישראל, שהפכה לימים לברכה שמברכים הורים את ילדיהם בערבי שבת.

זוהי ברכה עתיקה שבמילותיה יש לא מעט מיסתורין והן יכולות ללמד אותנו לא מעט על מהותה העמוקה של ברכה.

כדי להבין מה קסמה וכוחה של ברכה זו, אני מבקשת לנתח את הפסוקים כפי שהם מופיעים באמצע הפרשה, בפרק ו' בספר במדבר:

 

וידבר ה' אל משה לאמור:

דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם:

יברכך ה' וישמרך,

יאר ה' פניו אליך ויחנך,

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.

ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם.

(במדבר ו, כב-כז)

'הפרשה' הקצרה הזו מורכבת מפסוקי מעטפת, מהם עולה כי הכהנים הם המברכים בפועל את בני ישראל אך הם עושים זאת בשמו של האלוהים. פסוקי המעטפת מנוסחים בלשון רבים ואילו הברכה נאמרת בלשון יחיד, כאילו מדגישים את האינטימיות הפרטית של הברכה כלפי כל אחד ואחד מהמתברכים.

האינטימיות והקשר ההדוק בין המברך למתברך, הם מרכזיים ביותר בברכה זו, ולהערכתי בכל ברכה משמעותית. כדי להבין כיצד הקשר האינטימי בין המברך ולמתברך יוצר את הברכה, אני מבקשת לנתח את פסוקי הברכה.

לברכת הכהנים יש שלושה חלקים המורכבים כל אחד משתי צלעות, בואו ננסה להבין מה משמעותה של הכפילות בכל חלק ומהו החוט המקשר בין החלקים כולם?

 

יברכך ה' וישמרך

פסוק הראשון נאמר 'יברכך' ונאמר 'וישמרך'; לכאורה מספיק היה 'יברכך', מדוע צריך גם את השמירה כחלק נפרד, שונה?

הנצי"ב מוולוז'ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, מגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19) מסביר כי לכל ברכה יש צורך בשמירה, משום שבכל ברכה יש פוטנציאל של הרס, אדם המתברך בנכסים מועד לפורענות מצדם של הגזלנים. כלומר: השמירה אינה נפרדת מהברכה אלא היא נובעת מקושי מובנה בכל ברכה, אשר עלולה להפוך למעמסה למתברך.

בהמשך לקו המחשבה שמציע הנצי"ב, ניתן לומר כי לא תמיד כל מתברך מסוגל להכיל את ברכתו של המברך ולקבלה כברכה ולא כקללה.

עוד יש להעיר כי אף שרוב הפרשנים רואים את הברכה המדוברת כברכה בנכסים, הרי שהתורה אינה מפרטת זאת, אולי משום שברכה לאדם אחד אינה זהה בהכרח לברכה לאדם שני. הבנה זו מצטרפת ללשון היחיד של הברכה – כל מתברך יקבל את הברכה והשמירה הקשורה בה, בהתאם לצרכיו.

 

יאר ה' פניו אליך ויחנך

רש"י מפרש פסוק זה כך: "יאר ה' פני אליך": יראה לך (המברך יראה למתברך) פנים שוחקות … "ויחנך" יתן לך חן".

אני מבקשת ללכת בעקבותיו של רש"י ולומר כי נסיכת החן על פניו של המתברך היא פועל יוצא של הארת הפנים, כאשר המברך מאיר את פניו למתברך, מיד מתמלא האחרון בחן, ביופי של מי שמבט של אור נגע בו..

 

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום

לפי פרשנים רבים  נשיאת הפנים של האל היא הפניית מבט של רצון וקִרבה זהו ביטוי  של יחס אינטימי.

כלומר, שיאה של האינטימיות בין המברך למתברך, מגיעה בפסוק זה, המתאר כיצד הקב"ה נושא (כביכול) את פניו – מפנה את פניו אל האדם באופן פתוח וגלוי.

מה משמעותה המדויקת של נשיאת הפנים הזו, מה משמעותה של ברכה זו? ומה הקשר לסופו של הפסוק "וישם לך שלום"?

כבר הדגשתי שיש כאן ברכה אישית מן האל אל האדם, מפגש אישי בין האל לבין היחיד, הבאה לידי ביטוי בלשון, ברגישות של המברך כלפי המתברך וביכולת לקבל את הברכה, כמו גם בקשר ההדוק שבין הארת הפנים של המברך לבין החן הנובע ממנה.

כדי שנוכל לפרש את החלק השלישי של ברכת הכוהנים אני מבקשת לעיין בסיפור חז"לי העוסק גם הוא  בברכה המתרחשת במפגש אישי בין אל ואדם:

אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי לבית קדשי הקדשים להקטיר קטרת לפניי ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות יושב על כסא רחמים רם ונשא.

אמר לי: ישמעאל בני ברכני!

אמרתי לפניו: רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו.

(תלמוד בבלי, מסכת ברכות ז, ע"א)

 

הסיפור מתרחש ביום כיפור, היום היחיד בשנה בו הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים במקדש. ושנכנס הכהן ישמעאל, הוא מגלה את האל, זה שאליו הוא אמור להתפלל ולהקטיר קטורת, יושב על כיסא, ובאון מפתיע מבקש מ'בנו' – ברכה, ממש בניגוד לציפייה שלנו ממפגש חד פעמי בין אלוהים לאדם.

רות קלדרון בספרה 'השוק, הבית, הלב' (עמ' 149 – 153) מתארת את ישמעאל בן אלישע הפוגש את האל הבודד היושב בקודש הקודשים, וכוחות רבי עוצמה וסותרים מתרוצצים בתוכו – מידת הדין ומידת הרחמים, שתי המידות המורכבות שנחוצות לאל ביום הכיפורים. נפשו של האל מסוכסכת מהריבוי הנמצא בתוכו, והוא זקוק לגאולה ומשום כך מבקש את ברכתו של 'בנו' ר' ישמעאל.

תופעה זו של כוחות פנימיים סותרים מוכרת לנו מחוויותינו כבני אדם, כפי שאומרת קלדרון: "החולשה מצויה במקום הכוח. ריבוי הפנים עושה את השלום בין הכוחות לנדיר" (עמ' 151).

דבריה של קלדרון מאירים לנו את המורכבות של המילה 'פנים' המופיעה בברכת כוהנים. לא במקרה המילה 'פנים' היא צורת ריבוי, בשל הריבוי הטמון בפניו של כל אחד כמו גם בפניו של האל.

הפרשנים חלוקים ביניהם האם הפנים שנושא האל בברכת הכהנים הם פני הדין או פני הרחמים; בעקבות קלדרון אני מבקשת להציע כי האל נושא את פניו הרבים – את פני הדין ופני הרחמים גם יחד. כאשר הוא נושא את פניו כלפי האדם, הוא פותח בפני האדם את ריבוי הפנים ומעביר אליו את הריבוי.

כאשר אנו נפתחים אל האחר ומאפשרים לו לראות אל תוכנו, את פנינו השונים המשקפים את הפנימיות מלאת הסתירות שלנו – אנו מציעים לו חלק מאותה פנימיות. כלומר, משמעותה של הברכה היא שנשיאת הפנים, ההיפתחות של האל לפני האדם – תזכה את האדם בריבוי פניו של האל.

 

עכשיו גם מסתבר מדוע חשוב כל כך השלום; כאשר האדם מקבל את הפנים הסותרות של האל הוא גם זקוק לשלום בין החלקים הסותרים הללו.

אם כך, ברכת כוהנים היא ברכה אישית מאוד לא רק עבור מקבל הברכה, אלא גם למברך, ברכה הדורשת היפתחות עצומה בין שתי הישויות הנפגשות.

נחזור רגע לסיפורו של ר' ישמעאל, אל מול האל המבקש ברכה, כדי להוסיף עוד תובנה על מהותה של ברכה. רות קלדרון מתארת את ר' ישמעאל המופתע והמבולבל מהבקשה הלא שגרתית של אלוהיו, אולם "אחר כך בחסות רטט העונג שחש כשנקרא בשמו, התפשט לרגע ממשרתו ככוהן גדול והיה רק הוא עצמו. איש שומע. התאמץ לעבור את מחסום הדעה הקדומה והפחד להיות קשוב לבקשה. עוד רגע נגולה ממנו חרדתו. לפתע הבין. ישמעאל היה שרוי בשפע. נכון לתת באהבה באו המילים 'יהי רצון מלפניך' מאליהן נתחברו מילה למילה תיבה לתיבה. כמי שמתפלל על חברו" (עמ' 150).

כלומר, ההקשבה האמיתית לבקשתו של האחר, יהיה אשר יהיה, לצורך שלו בברכה, מולידה מן המברך את המילים הנכונות, את הברכה הנכונה.

 

ברכת כוהנים נאמרת בלשון יחיד לכל אדם ואדם; זהו מפגש אינטימי בין שניים, המברך והמבורך, והתוכן שלה עצמו הוא איחול לאינטימיות עם האל, לקִרבה עמוקה עמו. ברכה באשר היא אינה יכולה להיות פורמלית. כל ברכה על מנת שתתקיים, דורשת שניים הנפתחים האחד כלפי השני, כשהאחד מוכן להשמיע את הצורך שלו בברכה ובגאולה, והאחר מוכן להקשיב לצורך זה ולהיענות לו.

 

ברכה מצויה במקום שבו שניים נפתחים זה לזה, נושאים זה לזה את פניהם ואת נפשם, נפתחים כדי לברך ולהתברך ושומרים זה על זה, כך שהברכה תישאר שרויה עליהם וביניהם.