מאמרים וכתבות שלנו

משה של יאנוש קורצ'אק

משה של יאנוש קורצ'אק

מאת: חגית ברטוב   |   08/08/2019

יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול, נרצח, כידוע, עם תלמידיו מבית היתומים בטרבלינקה. המועד הרשמי שנקבע כיום פטירתו, הוא ה- 7 באוגוסט 1942.

קורצא'ק היה רופא, סופר ומחנך. שמו המקורי היה הנריק גולדשמיט, והוא נולד בעיר ורשה שבפולין בשנת 1878 למשפחה יהודית עשירה ומתבוללת. למד רפואה באוניברסיטת ורשה, ובמהלך לימודיו עבד במחלקת הילדים של בית החולים, שם פגש ילדים ממשפחות עניות והכיר את מצוקותיהם. הוא הקים שני בתי יתומים – אחד ליתומים יהודיים והשני ליתומים פולניים.

הגישה החינוכית שפיתח הייתה מהפכנית ומיוחדת והתרכזה בילד – באהבה ובכבוד אליו ובזכויותיו. בתי היתומים שהקים היו מבוססים על שלטון עצמי של הילדים ועל שוויון בין התלמידים.

התפיסות החינוכיות של קורצ'אק כפי שבאו לידי ביטוי בבתי היתומים שהקים ובספריו, שמשו בסיס לזרמים חינוכיים מתקדמים ותפיסותיו נלמדות עד ימינו.

 

לרגל ציון יום פטירתו, בחרנו להביא מבחר של קטעים מתוך מסה שפורסמה בספר 'כתבים, כרך ב': פרוזה פיוטית'.

במסה ילדי התנ"ך: משה, בתרגומו של דב סדן, מזמין אותנו קורצ'אק להרהר בילדותו של משה רבנו, להשלים את החסר בסיפור המקראי, ותוך כדי חיבור אל הממד האנושי כל כך של סיפורו של המנהיג הדגול ההוא, להרהר על ילדים, על הורים, על פרשנות, על כוחן של פרשנויות מגוונות וגם על משה רבנו המנהיג הגדול, שגם הוא היה פעם ילד קטן וחסר אונים.

 

כתיבתו מחולקת לפרקים קצרים הכתובים בשורות ממוספרות, שכל אחת מעוררת מחשבה והשראה.

בחרנו מתוך המסה הארוכה פרקים מרגשים במיוחד, מומלץ מאוד לקרוא את המסה כולה באתר 'פרויקט בן יהודה' בקישור זה.

 

 

 

 

ילדי התנ"ך: משה / יאנוש קורצ'אק

 

ב

 

  1. – יאמר לך זה וזה: כך עשה אלוהים. כך רוצה אלוהים. אלוהים מוחל וסולח.  זועם וזועף, האלוהים.  נותן שכר.  מברך.  עוזר.  מעניש.  – אמת אחת וקצרה.  תשובה אחת לכל:  אלוהים.

 

  1. – אמת אחת ותשובה אחת וקצרה לכל. תשובה אחת, מהירה וקלה, לכל השאלות. הרוצה אתה באמת קלה ומהירה, הניתנת לך, או אתה מבקש תשובה קשה וארוכה, קדומה וחדשה, אשר בעצמך תמצאנה?

 

  1. – אביט למרחוק. אביט ואספר. אספר את האמת על מה שהיה לפנים.  דבר זה אין זוכרים לא אבי ולא אבי-אבי ולא אחר אשר בין החיים עתה.  איש לא שמע מפי אלה אשר ראו, כי מתו משכבר הימים.  אני אומר:  קראתי בתורה;  כי הנכתב חי דורות ואלפי שנים.

 

  1. – אני יודע, כי אני קורא בתורה. אני יודע יותר, כי חישבתי בדעתי, שאלתי ועניתי. אספר את שמצאתי ואתה חפש גם אתה, חפש בעצמך.

 

  1. – אספר את האמת על משה, אולם את האמת בלבד, בהיות משה ילד.

 

  1. – צר, שהתורה ממעיטה לדבר במשה מימי היותו ילד. רק זאת, כי בכה בפתוח בת-פרעה את תיבת-הגומא. ואף זאת, רק זאת, כי גדל בהביא אותו האם לבת-המלך.  רק זאת, כי בכה וגדל.

 

  1. – אני קורא: ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה, – אולם איך גדל משה, מה חשב, מה דיבר, מה עשה, אני מחפש בעצמי ומספר ולא מצאתי תשובה אחת, כי רבות התשובות.

 

  1. טוב שהתורה ממעיטה לספר על הילד. כי לא קלות אמתיותי ולא מהירות ואני מבקש את האמת העצמית והקשה.

 

  1. – אספר על משה, ואם אומר: אני יודע, – תאמין לי. ואם אומר:  אני יודע, שהיה כך, –  אתה שאל שאלותיך.  כי אם איש לא ראה ואיש לא שמע ולא רשם זכרון בספר, איך אפשר וידעתי?

 

  1. – על כן אני אומר: חשוב מה היה, אך חשוב איך אני יודע זאת. איך אני יודע לעצמי ואיך אתה יודע לעצמך, כי כך אתה רוצה לדעת ולזכור מה שהיה.

 

 

 

ג

 

  1. – יש ערי-עולם גדולות ובערים האלה בתים, ובבתים ספרים, תמונות ופסלים. יש בארונות – ספרים קטנים וגדולים, תלוים על כתלים – תמונות גדולות, באולמים גדולים עומדים – פסלים.

 

  1. – יש ספרים על משה, כתב כותב דברי הימים, החוקר ימים עברו, וכותב מלומד. אמתיותיהם שונות. ושלי?

 

  1. – ציירו את משה ציירים. תמונות קטנות וגדולות. הרבה ערים בעולם שבהן התמונות תלויות על הקירות.  פה משה על ההר, פה במדבר, פה במצרים, בתיבת הגומא על היאור, – ואני מחפש תמונות משלי על הקיר הלבן, בסלעים, בעננים, מעל מיטת הילד.

 

  1. – פסלו את משה פסלים באבן, בשיש, בעמדו, בשבתו, בשפטו, בחרות-אפו וישלך מידו את לוחות-הברית. ואני מתאוה לחפש אמת שלי עצמי, לאמור: הנה אני רוצה כי יהיה, כאשר אני רואה ויודע.

 

  1. – אני מבקש למצוא את התמונה שלי, את הפסל שלי, את הספר שלי: איזה משה היה קטן, צעיר, ילד, גבר וזקן. איך אני רואה ויודע לעצמי.

 

  1. – אני מחכה, כי לא מצאתי. עוד לא מצאתי. אם לא היום, האראה מחר או אחרי שבוע, אחרי חודש, אחרי שנה?  אני עוצם את העינים, אני פוקח העינים לרווחה, מביט ומחכה.

 

  1. – המלומד מתבונן בתשומת-לב אל ההרים והדרכים,שמשה הלך בהם, אל המדבר ששוטט בו; בלכתו בדד, בהוליכו עם רב מבית-העבדים. המלומד חפר וחשף חורבות ערים, מקדשים וארמונות, עמודים ולוחות, הוא מחפש.

 

  1. – החכם מחפש את האמת על ימי קדם ועל ענינים הנחבאים שלושת אלפי שנים. הוא שואל מפי אבני-החורבנות, העמודים והלוחות.

 

  1. – אני מביט בילד בשעשעו בחול, בהביטו, בהאזינו, בשאתו משא, בהאכילו צפור, בהשקותו את הצמח מים, בעמדו וברוצו: היה משה כזה, אבל היה גם אחר.

 

  1. – ואתה תאמר ואחר ושלישי יאמרו והעשירי יאמר, כל אחד יאמר את אשר הוא יודע ומבין ואז תהי האמת אחת לכולנו.

 

 

 

 

 

ד

 

  1. – לא הייתי במצרים, לא ראיתי את היאור. איני יודע, מה רוחב הנילוס בחדשי האביב ובחדשי הקיץ. איני יכול לומר:  ניצבתי על שפת הנילוס.

 

  1. – לא הייתי במצרים, לא ראיתי את הגומא הגדל בה, איני יכול לומר: כאלה הם קני-הסוף אשר יוכבד שׂמה בו את תיבת-הגומא אשר לילדה.

 

  1. – לא ראיתי את השמש מעל מצרים ולא את השמים מעליה: איני יכול לשאול, אם היתה שמש כזאת ואם היו שמים כאלה, בשאת האם את משה לשפת הנהר.

 

  1. – לא ראיתי את חורבות ההיכל על שפת הנילוס ואיני יכול להגות: מהיכל זה ירדה בת פרעה לרחוץ על היאור.

 

  1. – לא הייתי, לא ראיתי את נערות-מצרים הולכות על-יד היאור, הדומות הן כבנות-מלכים בימי-קדם.

 

  1. – לא ראיתי את בנות מצרים העשירות בלבושי-הדרן, כי אוכל ואשאל: הכזאת היתה בת פרעה?

 

  1. – אין אני יודע, מה עצים יצמחו שם, מה עניות סוכות האיכרים, ומה שפת-המים.

 

  1. – לא עמדתי על שפת הנילוס, כי אשאל: האם פה, באשר תדרוך כף רגלי, מוטל היה משה בתיבתו ואמו על-ידו?

 

  1. – ואילו הייתי במצרים, מה היה נוסף לי בידיעה? אחרים עתה אפיקי-הנהר, גדותיו, הסוף, השיחים, אחרים בגדי-הנערות, אחרות סוכות האיכרים הדלות; וההיכל אף הוא לא זה אשר אליו הביאה את משה כי יגדל.

 

  1. – מבלי לראות אני רואה, מבלי לדעת אני יודע. הרוצה יכיר את האמת העצמית, מה שהיה.

 

 

 

ה

 

  1. – אתה אומר: אני אוהב. הוא יאמר:  אינני אוהב.  אתה אומר:  יפה.  הוא יאמר: אינו יפה.  אתה אומר:  הוא טוב, היא טובה.  הוא אומר:  איננו טוב, היא רעה.

 

  1. – אמרת אתמול: אני אוהב אותו. אתה אומר עכשיו:  איני אוהב.  תאמר מחר: אני אוהב.  בבוקר אתה אומר:  אני אוהב;  בערב:  איני אוהב.

 

  1. – אלו אמתיות שלך ושלו, ואמתך של יום אתמול ואמתך של ערבך עתה.

 

  1. אתה אומר: הוא הכני לראשונה. אין אתה מכזב.  הוא אומר, כי אתה הכית אותו לראשונה.  אין הוא מכזב.  אתה יודע אחרת, הוא יודע אחרת, מה היה היום.

 

  1. – אתה אומר: אני רואה; הוא אומר:  אינני רואה.  אתה אומר:  אני שומע; הוא   אומר:  אינני שומע.  אתה אומר: קרוב;  הוא אומר: רחוק.  אתה אומר:  מעניין;  הוא אומר:  משעמם.  אתה אומר:  כבד; הוא אומר: קל.  אחרת אמתך, כי אתה אחר.

 

  1. – אני אומר: אחד. גם הוא אומר:  אחד.  ואחד הוא אחד.  – אבל אני אומר:  פרח קטן אחד;  הוא אומר:  עולם גדול אחד.  אבק אחד אדם אחד, אלוהים אחד.

 

  1. – שנים הם שנים. שתי ידים, שתי רגלים, ראש אחד, לב אחד. יום אחד.  שנה אחת.  פסיעה אחת של דרכך ושלושת אלפים פסיעות ודרך שלושת אלפי שנות העם כולו.

 

  1. – אל תכעס, אם אספר אחרת, מכפי שתרצה. אל תכעס, אם אומר אחרת, מכפי שתדע. אל תכעס באמרי:  איני יודע.  אל תכעס כי אשאל לאמור:  האומנם כן? ואולי כן?  תוכל לבחור, ככל הטוב לך, תוכל לפרש לך אחרת.

 

  1. – שונות האמתיות: שלך, שלי, שלו. שונות האמתיות שלנו אתמול והיום.  ואחרת תהי מחר אמתך ואמתי.

 

  1. – מה אתה יודע על משה, כאשר היה ילד ויהיה מנהיג, מחוקק, נביא? ומה תהיה אתה, כאשר תגדל?

 

 

ו

 

  1. – אני קורא הכתוב בתורה, אולם אני יודע יותר. לא הייתי במצרים ולא ראיתי ועל כן אני יודע אחרת מאשר ידעו החכמים. אני יודע כפי שאני יודע.

 

  1. – אני יודע. מה חשבו עמרם ויוכבד, אף כי לא שמעתי שיחתם.

 

  1. – אני יודע, כי קראתי בתורה; אני יודע יותר, כי שאלתי שאלות ואני בעצמי עונה, שוקל ומוצא.

 

  1. – אני קורא על יוכבד: ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלושה ירחים, – קראתי.

 

  1. – קראתי ואני תמה ושואל: איככה? היא הצפינתו רק מהיותו יפה-תואר?  ואילו תארו נשחת, היתה מפקירתו למצרים, כי ישליכוהו היאורה?

 

  1. – ותצפנהו שלושה ירחים. ואני שואל: על מה לא חדשיים ולא ארבעה חדשים?    –  ואני שב ועונה ויודע.

 

  1. – כתוב: ולא יכלה עוד הצפינו.  אני שואל:  מדוע?  אני רוצה לדעת מה שלא נאמר בתורה, אני מהרהר ויודע.

 

  1. –כתוב: ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תיבת גומא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף אשר על שפת היאור.  – עתה אני שואל, על מה בתיבת גומא, על מה חמר, זפת, סוף?

 

  1. – אני יודע את האמת שלי, על מה עשתה כן יוכבד ואני אומר את שאני יודע. ואתה? האם גם אתה יודע, האם גם אתה תספר?

 

 

……

 

י

 

  1. – ולא נאמר בתורה, אם יוכבד שרה שירי-ערש להרדים את פעוטה או להפיג בכיו.

 

  1. – ולא נאמר בה, אם התפללה יוכבד. אולם אני יודע, כי שרה וגם התפללה.

 

  1. – היא אמרה בדבר-אם: אלוהי, פדה והצילה את הילד הזה אשר ילדתיו.

 

  1. – או התפללה בהגות חרישית: אתם, חיים רבי-אור, תנו לילדי לשמוח בכם.

 

  1. – או ביקשה בהלמות-לב: פרעה הנורא והרחוק על כסא מלכותך, שמע תחנוני ואַל תרצחנו נפש.

 

  1. – או: נהר-מצרים, על מה תפיל חתתך על רך בימים והוא לא אשם לך?

 

  1. – ואולי כן: ילדי פעוטי, חזק ואמץ. הצילה את עצמך ככוחך, אם לא אוכל החביאך בפני גזירות המלך האדיר רב-הצבאות.

 

  1. – התפללה בניב-שפתים ובדממת-הגות ובמבט ובאנחה ובדמע.

 

  1. – התפללה בבת-שחוק ובברכה, כי כן הוא וכן היה, אשר אֵם עניה ועצובה, אֵם שפחה ואֵם שבויה, מזריחה בת-שחוקה לילד.

 

  1. – מצא אתה עצמך תפילה מני תפילות רבות, אשר ליוכבד המתחננת ומברכת, מאכילה ומטפחת, מנענעת ערישה ומפיגה בכי.

 

…..

 

יג

 

  1. – נומה ילד, נומה פעוט, נשום וגדל בחוסן וגובה.

 

  1. – אל תבכה, כי אמך קרובה בביתה הקטן, ופרעה רחוק בארמונו הגדול.

 

  1. – נומה ילד, נומה פעוט, אשר לא תדע עוד, נומה ילד קטן ורפה, חלום חלומותיך השאננים, כי אמך ערה והיא יודעת, וכוחה רב – כוח הלב הוא ולא כוח הזרוע.

 

  1. – הנה ברוך-אצבעותיה תחליק ראשך, אשר לא ידע עוד את הכאב ואת הפחד.

 

  1. – הנה תחזיק בידיה את שתי כפות ידיך הקטנות, הנה תחזיק בידיה את שתי כפות רגליך הקטנות אשר לא נגעו עוד באדמה.

 

  1. – הנה תביט עליך ולא שפתי האם, כי אם עיני האם ינשקוך חרש נשיקת ברכה.

 

  1. – הנה נשימתה מפנקתך חרש ולבה יהלום בקרבה, לאמור: היה מאושר.

 

  1. – חלום חלומות אורים ואשגיח, כי דמעתי לא תרד על פני הילד הישן.

 

  1. – אבריח זבוב טורד המרגיז לא את מצחך, לא את שפתיך ולא את עיניך, כי אם שערה קטנה אחת, קצה-שערה בראשך.

 

  1. – הנה חרש-חרש נגעו שפתי – האם בבד אשר עליו תנוח יד הילד המנמנם והבד עודו חם בהעבירך את ידך עליו.

 

 

…..

 

 

 

יז

 

  1. – ראיתי ילדים ואני רואה אותם גם עתה. ואני שואל את האומנת: מה גילו? אם תאמר:  תינוק בן שלושה חדשים, אחשוב בלבי:  כזה היה משה, בשאת אותו יוכבד, כזה היינו גם אני וגם אתה.  היה כזה וגם אחר.

 

  1. – לא מלומד אני ואיני יודע, מה ארמונות ומקדשים היו במצרים, כי שונים היו בזמנים שונים. אך ידעתי כי במשכנות-ילדים עניים היו מאז מֵצר ואפלה ודוחק. גם בימינו עתה.

 

  1. – לא הצפנתי ילד מפני חיילי-האויב, אך אנחש, כי יוכבד לא הרבתה להוצא את משה החוצה, בימים אשר הצפינתו, ועל כן ידע יותר את הלילה מן היום.

 

  1. – אני מנחש, כי הילד ממצמץ בעיניו ומתפלא, בהביטו על העצים הירוקים, על השמים הגבוהים, כי נשימתו מעמיקה והוא שותה את האויר לרוייה, ישמח אף יריע, כי העולם כולו אור ושגב ושמחה – אמנם לא לכל – כי יש והעולם הוא כשמש – אך יש והוא כלילה חדל-כוכבים.

 

  1. – מביט משה הקטן, מעיב גבותיו, מלמלם, שומע, שוחק ופושט ידיו לאם, עד כי יפהק, יחריש ויינק אצבעותיו. כן כל האדם תמיד, מעולם ועתה, בכל עת ובכל מקום.

 

  1. – מעטים דברי התורה על משה בהיותו ילד. אך זאת, כי בכה במצוא אותו בת-המלך על שפת-הנהר.

 

  1. – היאריך לשכב עד כי תראנו בת פרעה? היעור משנתו ויבך? היחוש רעב?  היתחלחל בראותו פני זר?

 

  1. – לא הייתי במצרים, לא עמדתי ליד הנילוס, לא אוכל לומר: הנה פה, בחול הזה, נספגו מקדם דמעות משה הקטן.

 

  1. – אולם רבות דמעות ילדים ראיתי, בבכים, כי אין להם אם, כי אמם רחוקה, עניה, עצובה, בוכיה.

 

  1. – ידעתי נאמנה, כי גוועו וכלו ארמונות וערים, ממלכות ועמים, אפיקי-נהרות החליפו, ועתה מדבריות שם באשר היו גנים ויערות. אך לא החליפו הכוכבים בשמים ודמעות הילדים והאמהות מלוחות כאשר היו מקדם.