מאמרים וכתבות שלנו

כתבות אחרונות שלנו

פרשת בא

פרשת בא

מאת: חגית ברטוב   |   10/01/2019

בפרשת בֹא מגיע אל שיאו – סיפור יציאת מצרים, מכות מצרים האחרונות והאיומות מתרגשות על מצרים, ובני ישראל עסוקים בהכנות חפוזות ליציאה הדרמטית מבית העבדים.

ובתוך ההכנות והדרמה הגדולה לקראת מכת בכורות והיציאה הבלתי נמנעת שתבוא אחריה, נכנסים פסוקים מפתיעים:

 

יד וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה'  לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.  טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם  כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי.  … (שמות פרק י"ב, פסוקים י"ד-ט"ו)

 

התודעה ההיסטורית נוכחת כבר ברגע היווצרותה של ההיסטוריה, זהו רגע הלידה של עם ישראל, והתורה מקפידה להפוך אותו לרגע מכונן, אותו יחגוג העם מעתה ואילך, יחזור ויספר את סיפור החירות, יחזור ויחווה את 'לחם העוני' של מצרים, ויאכל חמץ וישחזר שוב ושוב את הרגעים בהם נכרתה הברית בינו לבין אלוהיו, את הרגע בו נוצר העם, ואת שותפות הגורל שנוצרה שם במצרים ואמורה להימשך על פני שנים. התורה מדגישה כי מי שלא ימשיך ויחווה את הסיפור שנה אחרי שנה, מי שלא ישמור על האיסור לאכול חמץ בימי הפסח – לא יוכל להיות חלק מישראל (- ונכרתה הנפש ההיא מישראל).

 

יציאת מצרים לא נתפסת כאירוע בסיפור ההיסטורי של העם, אלא כמאורע שיוצר את זהותו ואת מהותו של העם. התורה יודעת שכדי ליצור עם הוא זקוק לסיפור, לזהות, וכדי לשמר את הזהות והסיפור יש צורך להעבירו מדור לדור : "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר  בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם." אומרת התורה בפרק הבא (י"ג/ח).

 

ברל כצנלסון, אלפי שנים מאוחר יותר, תיאר יפה כל כך את הדרך בה פרשת בֹא הצליחה ליצור את התודעה המעצבת במובנים רבים כל כך, את התרבות היהודית, ואת הערך החשוב והמרכזי שהיא הציבה במרכזה:

 

עַם שׁוֹמֵר בְּמֶשֶׁךְ אַלְפֵי שָׁנִים אֶת יוֹם צֵאתוֹ מִבֵּית עֲבָדִים.

וְדֶרֶךְ כָּל מְחִלּוֹת הַשִּׁעְבּוּד, הָאִינְקְוִיזִיצְיָה, הַשְּׁמָד וְהַפְּרָעוֹת, נוֹשֵׂאת הָאֻמָּה בְּלִבָּהּ, אֶת הַגַּעְגּוּעִים לַחֹפֶשׁ, בְּזִכָּרוֹן עַתִּיק, אֲשֶׁר כֻּלּוֹ מֻפְנֶה לִקְרַאת הֶעָתִיד.

מֵאָבוֹת אֶל בָּנִים, דֶּרֶךְ כָּל הַדּוֹרוֹת, נִמְסַר דְּבַר יְצִיאַת מִצְרַיִם כְּזִכָּרוֹן אִישִׁי אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מַחְוִיר וְאֵינֶנּוּ דֵּהֶה.

אֵיזֶה יֵצֶר חֵרוּת עָמֹק טָבוּעַ בְּלֶב עָם, שֶׁיָּכוֹל הָיָה בַּאֲבִיב יָמָיו לִיצֹר יְצִירָה כָּזֹאת וְלִמְסֹר אוֹתָהּ מִדּוֹר לְדוֹר.

ברל כצנלסון, מתוך: מקורות לא-אכזב, כתבי ברל כצנלסון, כרך ששי, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל אביב תש"ז, עמ' 393-384

 

סיפור יציאת מצרים, והצווי הטמון בתוכו ממש להמשיך ולספר אותו, להמשיך ולקיים את הטקסים שמסמלים אותו, סיפור זה, אומר ברל, הוא שאיפשר לדורות רבים של יהודים להמשיך ולאמין בחירות שתבוא, להמשיך ולהאמין בחירות כערך אנושי ראשון במעלה.