מאמרים וכתבות שלנו

פרשת 'זכור'

פרשת 'זכור'

מאת: חגית ברטוב   |   14/03/2019

בשבת שלפני פורים, נוהגים לקרוא את פרשת 'זכור', שלושה פסוקים בספר דברים בהם מופיע הציווי לזכור ולא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים. ולא רק זאת, אלא למחות את זכרו.

רגע לפני המתקפה המדוברת של עמלק, בני ישראל יצאו ממצרים אחרי שנים רבות של עבדות קשה, של רצח תינוקות זכרים והתעמרויות רבות, אבל בשום מקום לא נאמר למחות את זכרם של המצרים, אפילו לא ברמז. אז מדוע 'זכו' עמלק בכבוד המפוקפק הזה? מדוע דווקא הם הפכו לסמל לרוע שתוקף את עם ישראל בכל הדורות?

רבים ניסו להסביר את חטאם החמור של העמלקים, צאצאיו הישירים של עשו, משמע – בני דודים שלנו, ורובם מצביעים על כך כי בעומק העניין ניצבת תפיסת עולם של רוע, תפיסת עולם שחותרת תחת תפיסת העולם שמציעה התרבות היהודית. חלקם מוצאים אותה בעמים שונים לאורך ההיסטוריה ואחרים מוצאים אותה בנפש האדם.

מבט על הפסוקים הקצרים המספרים את סיפור המלחמה (בספר שמות) ואת הצווי לזכור ולמחות (בספר דברים) יאיר מעט את הדברים.

המלחמה המתוארת בספר שמות, בדרך בין ים סוף למעמד הר סיני, בין תלונות המזון והמים של בני ישראל, אינה מלחמה רגילה:

ח וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם.  ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי.  י וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר-לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.  יא וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק.  יב וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ-אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.  יג וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ לְפִי-חָרֶב.

יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ  כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.  טו וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהוָה נִסִּי.  טז וַיֹּאמֶר כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.  (שמות פרק יז)

כשהחלה המתקפה הבין משה כי הנצחון יגיע לא מכוח הזרוע אלא מכוח האמונה והבטחון, וכך נעמד מעל לשדה הקרב וסימן לבני ישראל בידיו מהיכן עליהם לשאוב את כוחם, את בטחונם, את יכולתם לנצח בקרב – מלמעלה.

התיאור מסיים בהצרה האלוהית הנחרצת – המלחמה בעמלק היא מלחמתו של אלוהים, ואף כי הוא מבטיח שימחה את זכר עמלק, הוא גם מתחייב להלחם בו בכל דור.

כשמשה חוזר ומספר לעם את סיפור עמלק ומצווה עליו למחות את זכר עמלק, הוא מוסיף עוד נדבך שיכול להסביר מדוע עמלק הוא איום קטלני על העולם שמציע אלוהים לבני ישראל, שמציעה התרבות היהודית:

יז זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.  יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.  יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח. (דברים פרק יז)

"ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים" – אומר משה בתיאור יפה כל כך, שמצייר את חולשתם הפנימית של בני ישראל בשבועות אחרי שיצאו ממצרים; עמלק פגע בחוליה החלשה, תקף כשלבני ישראל לא היה כוח כדי להאמין בעוצמתם, לא היה בטחון שיש להם על מי לסמוך.

נדמה כי התורה והתרבות היהודית בעקבותיה, ייסדו תפיסת עולם השואבת את עוצמתה מהרוח, המניחה ביסודה את הבטחון הפנימי בטוב, בנעלה, בנשגב. עמלק הוא הפקפוק המושלם ברוח האדם, הוא תוקף כשכוח האמונה נחלש, כשהפקפוק בעצמנו, בתרבותנו, בטעם החיים אפילו – עולה.

בכל שנה, רגע לפני פורים, אנחנו נזכרים שוב בעמלק המאיים, המציע שהעולם מבוסס על כוח פיזי ואלימות, שזה טבע האדם והאלים ינצח.

בכל שנה רגע לפני פורים אנחנו נזכרים בצורך להאמין, לשאת עיניים בתקווה אל הרוח האנושית, אל צלם אלוהים שבאדם ולזכור שהעולם בנוי על כוחה של הרוח, של האמונה והתקווה והבטחון, בכל שנה אנחנו מקבלים תזכורת בצורך למחות את הפקפוק המכרסם ברעיונות הגדולים של 'מותר האדם'.