מאמרים וכתבות שלנו

קול דממה דקה

קול דממה דקה

מאת: חגית ברטוב   |   05/05/2019

'קול דממה דקה'  – עולה בי הדימוי כשצפירת ימי הזכרון מפלחת את האוויר, ובבת אחת הרחוב הסואן נהיה שקט מאוד ובו בזמן מתמלא בצליל מחריש אוזניים אבל חסר משמעות.

 

ואני חושבת על מדרש אחד שגם הוא עוסק בפרדוקס קולי, ברעש נורא ואיום שאינו נשמע, במקרים בהם ההיגיון אומר שהעולם יוחרש מהקול שאמור להישמע – ובכל זאת הוא אינו נשמע.

וכך אומר המדרש:

ששה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולן נשמע.
בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ובשעה שהנחש מפשיט את עורו, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ובשעה שהאשה מתגרשת מבעלה, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ובשעה שהאשה נבעל עם בעלה בעילה ראשונה, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ובשעה שהולד יוצא ממעי אמו, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף , הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ואין הנשמה יצאת מן הגוף עד שתראה השכינה, שנאמר "כי לא יראנה האדם וחי" (שמות לג:כ).
פרקי דרבי אליעזר פרק לד

 

גם הצפירה קולה הולך מסוף העולם ועד סופו וקולה אינו נשמע.

יש משהו מוזר בשקט הגמור שיש בזמן הצפירה, ובתוכו הצפירה הזו, הקול היוצא מקצוות שונים של העיר וממלא את כל העולם. קול שאין לו שום משמעות כשלעצמו ויש לו את כל המשמעויות, וסביבו – דממה דקה שעוטפת אותו, קול נשמע ולא נשמע.

כמו שאר הקולות היוצאים מסוף העולם ועד סופו, גם הצפירה היא זעקה בלתי אפשרית של חיים ומוות, שמולם המילים ואפילו המנגינות, מאבדות את יכולתן להסביר, לתת משמעות, לפרק ולארגן מחדש.

רעש איום ודממה מסביבו; רק כך בתוך הפרדוקס הצלילי הזה, ניתן לזכור, לחוות, לדעת משהו על שכול ועל עצמאות, על צער ועל שמחה – שהימים האלה מלאים בהם.