מאמרים וכתבות שלנו

קול קרא והלכתי

קול קרא והלכתי

מאת: חגית ברטוב   |   11/07/2019

ביום ראשון הקרוב, י"א בתמוז יחול יום הולדתה ה-98 של חנה סנש (וביום רביעי שאחריו 17.7 יהיה גם יום הולדתה הלועזי). חנה סנש, הצנחנית הנועזת, שבגיל 23 יצאה למשימה צבאית כמעט חסרת סיכוי, מתוך רצון לסייע ליהודי ארצה הונגריה. כידוע משימתה לא צלחה אך עוז רוחה מול החוקרים הנאצים, הפכו אותה לאחת המיתוסים המכוננים של החברה הישראלית.

היא נולדה בבודפשט שבהונגריה למשפחה שהייתה מעורה בחברה הכללית. אביה, בֵּלָה סנש, היה עיתונאי, סופר ילדים ומחבר מחזות תיאטרון וקומדיות. בלה סנש נפטר כשחנה הייתה בת שש ואמה, קטרינה סנש, גידלה אותה.

בנעוריה חוותה אנטישמיות והפכה לציונית ובשנת 1939 עלתה לארץ. היא למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל שוחט בנהלל והצטרפה לקבוצת צעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים.

כארבע שנים אחרי עלייתה ארצה, ב-1943 התנדבה לצבא הבריטי, והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. ב-15 במרץ 1944 צנחו חנה סנש, ראובן דפני, יונה רוזן ואבא ברדיצ'ב ביוגוסלביה, ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית. ביוני 1944 חצתה סנש את הגבול להונגריה ונתפסה על ידי חיילים הונגרים. היא נשלחה לכלא בבודפשט, עיר הולדתה, שם נחקרה בעינויים,  וב-7 בנובמבר 1944 (כ"א בחשוון ה'תש"ה), הוצאה להורג והיא בת 23.

רק לאחר מותה התגלו כתביה השונים, שיריה ויומנה אותו כתבה מגיל 13 ועד יום מותה. סיפור מרגש על גילוי זה מופיע באתר זמרשת, מפיו של חוקר הזמר העברי – עופר גביש:

ראובן דפני, אחד הצנחנים שיצא עם חנה סנש לשליחות, הביא לטבנקין פתק שנתנה לו סנש רגע לפני שיצאה לעבור את הגבול להונגריה ובו השיר "אשרי הגפרור". טבנקין התרגש ומסר את הפתק למשה ברסלבסקי (שהיה היסטוריון ועורך בטאון 'מבפנים' של הקיבוץ המאוחד), כנראה במסגרת הכנת חוברת זכרון לחנה סנש .

ברסלבסקי אמר שלא ייתכן שמי שכתבה שיר כזה לא כתבה עוד ויצא לחפש. הוא נסע לשדות ים וביקש דברים נוספים שכתבה. הם לא הבינו על מה הוא מדבר. "לא ידענו שחנה כותבת" אמרו בשדות ים. לבסוף מצא את בני, שהיה אז אחראי על המכבסה, ובני אמר לו שלפני שנסעה חנה לשליחותה הייתה צריכה לפנות את חדרה ואת הדברים נתנה למשמרת אצלו במכבסה . אבל גם בני לא ידע על שום שירים נוספים. הם הלכו למזוודה שהשאירה חנה (במכבסה או אצל חברה שקיבלה את הדברים מבני) ומצאו שתי חבילות, האחת בהונגרית והאחת בעברית. שם היה אוצר אדיר של יצירה עם כל מה שאנו מכירים היום מכתביה של חנה סנש.

 

אחד משיריה היפים והמרגשים המעידים על נפשה המיוחדת הוא השיר 'בדרך':

בדרך

קוֹל קָרָא והָלַכְתִי,

הָלַכְתִי כִּי קָרָא הַקּוֹל.

הָלַכְתִי לְבַל אֶפּוֹל,

אַך עַל פָּרָשַת דְּרָכִים

סָתַמְתִי אזנַי בַּלוֹבֶן הַקַּר

וּבָכִיתִי כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.

 

חנה סנש, ללא שפה – שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל"ח, עמ' 20

 

חנה סנש, כמו אברהם אבינו, שומעת קול שקורא לה ללכת, איזו שליחות או קריאה מובילה אותה לצאת למסע. וכמה יפה היא החזרה בשתי השורות הראשונות, כשהראשונה מתארת את סדר העניינים והשניה כאילו מסבירה מדוע הלכה, ודווקא החזרה שאינה מוסיפה אינפורמציה על הקול או על הליכה, מדגישה את ההכרחיות שבהליכה, שבהיענות לאותה קריאה, וסנש מוסיפה – הלכתי לבל אפול, יודעת שאילו הייתה מסרבת לקריאה משהו בה היה נופל.

ואז כשאנחנו מתפעמים מהשליחות, מהחלטיות, מהבטחון בהקשבה לאותה קריאה, מגיעות השורות שוברות הלב והאנושיות כל כך: בדרך הזו, של הליכה אחרי שליחות, אחרי קול פנימי או חיצוני, יש פרשות דרכים רבות בהן ברור להולכת כי תשלם מחיר על הליכתה, כי יש עוד דרכים אליהן הייתה יכולה לפנות והן קוראות ומפתות. וסנש, אנושית וחכמה כל כך, יודעת שאלו לא סתם פיתויים מיותרים, היא יודעת שאלו מחירים כבדים שאדם הבוחר בשליחות, ואולי כל אדם בחייו, צריך לשלם. 'בכיתי כי איבדתי דבר' – כמה מכמיר לב, אפשר ממש לראות את האישה הצעירה הזו בצד הדרך מחבקת את עצמה בחמלה ובאומץ סותמת את אוזניה לרגע כדי לא לשמוע את הקריאה שלא מפסיקה להדהד, ומתאבלת על מה שיאבד לה בדרך.

כמה פלאי שחנה סנש ניבאה בשיר זה את גורלה, את חייה הקצרים. הדרך שבחרה הפכה למיתוס מכונן של כולנו, היא מילאה את שליחותה והציבה דגם של אומץ לב ונחישות ואכן איבדה דבר.

לאחר הוצאתה להורג הביאו אלמונים את גופתה לקבר ישראל, ב"חלקת המרטירים", בבית העלמין היהודי בבודפשט. במרץ 1950 הועלו עצמותיה לישראל, במסע ארוך שהחל בוינה, שם קיבלה את ארונה משלחת רשמית של מדינת ישראל, שכללה גם את אחיה של סנש, גיורא. מווינה הובא הארון על סיפון האונייה "קדמה" עד סמוך לחופי הארץ וכאן קיבלו את פניו שלוש ספינות מלחמה של חיל הים הישראלי. הארון הועבר בטקס צבאי לאחת מאניות המלחמה הישראליות, הוצב על סיפונה כשהוא עטוף בדגל הלאום, מכוסה פרחים ומוקף במשמר כבוד. ב-26 במרץ 1950 הגיע הארון לנמל חיפה.

המונים חלקו לחנה סנש כבוד במסע ההלוויה שהתחיל ברחובות חיפה והמשיך בקיבוץ שדות ים ומשם לתל אביב והסתיים בחלקת "יד לצנחני היישוב בארץ שנפלו באירופה" בהר הרצל בירושלים. המונים ליוו אותה ובאו לחלוק לה כבוד, העסקים בתל אביב נסגרו בשעת מסע ההלוויה,  ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרי הממשלה והרמטכ"ל יגאל ידין הניחו זרי פרחים ופלוגת צנחנים ירתה מטח כבוד לזכרה.

קול קרא – והלכתי.