מאמרים וכתבות שלנו

ר' עקיבא צוחק

ר' עקיבא צוחק

מאת: חגית ברטוב   |   08/08/2019

קשה לנו היום, במדינת ישראל העצמאית, החזקה, לדמיין את השבר הגדול שגרר אחריו חורבן בית המקדש, את תחושת היתמות והריקנות נוכח מה שהיה עד לא מזמן מרכז תוסס ומפואר מאוד של העם היהודי.

ייתכן כי דווקא מי שביקר באתר נפילת מגדלי התאומים סמוך לפיגוע הנורא שם, יכול אולי לדמיין את תחושות המחסור, הבהלה והערעור שחורבן שכזה מביא לנשארים מאחור.

כידוע, לאחר חורבן בית המקדש השני הישוב היהודי בארץ ישראל עוד שגשג, הישיבה ביבנה קמה והחלה למסד את מה שיהפוך לימים לתורה שבע"פ, וממילא חיים יהודיים תוססים למדי התקיימו עוד שנים ארוכות בארץ ישראל, כאלו שיצרו את הנדבך הנוסף בתשתית של התרבות היהודית כפי שאנחנו מכירים אותה כיום.

ובכל זאת, ירושלים החרבה, שהפכה לעיר שעשועים רומית, הייתה תזכורת מתמדת לחורבן, למה שאבד למחסור.

התלמוד במסכת מכות, מספר לנו שני סיפורים על חבורת חכמים שמתמודדים עם ההעדר והכאב, ומלמדים אותנו פרק בראיית הטוב, בכוחה של תקווה:

 

 

 

רבן גמליאל ור' אלעזר ור' יהושוע ורבי עקיבא היו מהלכים בדרך [לכיוון ירושלים לאחר חורבן בית המקדש] ושמעו קול המונה של רומי מפלטיא [רעש השוק שעשו הרומאים בירושלים החרבה] בריחוק מאה ועשרים מיל.

התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק [צוחק].

אמרו לו: "מפני מה אתה משחק?"

אמר להם: "מפני מה אתם בוכים?"

אמרו לו: "הגוים הללו [הרומאים] שמשתחוים לעצבים ומקטרים לאלילים [עובדים עבודה זרה] יושבים בטח והשקט, ואנו- בית הדום רגלי אלוהינו שרוף באש, ולא נבכה?"

אמר להם: "לכך אני משחק- ומה לעוברי רצונו [עובדי העבודה זרה] כך, לעושי רצונו [היהודים] על אחת כמה וכמה!"

 

 

ממרחק עצום, שומעים חבורת החכמים, שחיו בדור החורבן ולאחריו, את קולות החיים של העיר החדשה שהוקמה על חורבותיה של ירושלים שלהם.

שלושה מהם פורצים בבכי מר, אל מול חוסר הצדק, כמעט אפשר לשמוע עלבון בדבריהם, עלבון על כך שהעולם אינו כפי שהבטיחו להם, שדווקא אלו שאינם עושים את דבר ה', שמאמינים בפסלים, זוכים לחיים כל כך תוססים וטובים. ואילו הם, משרתיו של האל ועושי דברו – נשארו יתומים.

אבל אחד, ר' עקיבא, לא מוכן לתת למציאות העכשווית להכתיב לו את אמונתו, הוא ממשיך לספר את סיפור האמונה שלו, שמעניק לו משמעות; עבורו לא ייתכן עולם שבו האל לא יגמול לעושי רצונו כראוי, וממילא הוא מסיק שאם כך נשמעים החיים התוססים של אלו שחוטאים, חייהם שלהם בקרוב ממש יראו טובים עשרת מונים.

החיים, הגמול, המשמעות  – אינם מה שאנחנו רואים עכשיו, אלא מה שראוי שיהיו, אומר ר' עקיבא, מה שהם יכולים להיות.

מעניין לחשוב על סופו של ר' עקיבא לפי אותה ספרות תלמודית – שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות, שהשלטון הרומי הרג לאחר מרד בר כוכבא בעינויים נוראים, את בשרו של ר' עקיבא סרקו במסרקות של ברזל, והוא, נאמן לבטחונו באל קרא 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד', ממשיך להאמין שהמציאות אינה אלא הדבר שהוא מאמין בקיומו.

קשה להכריע האם זו אשליה או עוצמה.

 

והסיפור ממשיך לעוד סצנה דומה ושונה:

 

שוב פעם אחת היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק.

אמרו לו: "מפני מה אתה משחק?"

אמר להם: "מפני מה אתם בוכים?"

 

אמרו לו: "מקום שכתוב בו- "והזר הקרב יומת" [במדבר י"ח], עכשיו שועלים הילכו בו, ולא נבכה?"

 

אמר להם: "לכך אני משחק , שנאמר- "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו" [ישעיהו ח'] –וכי מה ענין אצל אוריה אצל זכריה, והלא אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב [המקרא] נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עִיִין תהיה והר הבית לבמות יער" [מיכה ג']. בזכריה נאמר: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" [איכה ד'].
עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת"

 

ובלשון הזה אמרו לו: 'עקיבא, ניחמתנו! עקיבא! ניחמתנו'

 

חברינו יוצאים שוב, מעזים להתקרב שוב, מתבוננים על הר הבית השמם מרחוק ומתאבלים, ובכל זאת מתקרבים, מבקשים לגעת בכאב או בקודש. ושועל יוצא אליהם מהמקום הקדוש ביותר ושובר להם את הלב.

ושוב אלו בוכים וזה צוחק.

אלו בוכים כי אינם יכולים לסבול את עליבותו של המקום המקודש ביותר.

וזה צוחק, כיוון שהוא יודע שאחרי חורבן כל כך גדול, צריך להגיע התיקון. המקורות העתיקים מגלים זאת, רומזים שאחרי שיהיה רע כל כך יהיה גם טוב כל כך.

 

המשוררת עידית ברק בשירה הנפלא – ובאיזו סבלנות, מזכירה לנו שהחיים תמיד מתגלגלים למעלה ולמטה, וחוזרים ומזכירים לנו שככה הם החיים ויש בכך תקווה, ואזהרה ובעיקר מציאות שלמה שיש לזכור אותה:

 

 

ובאיזו סובלנות / עידית ברק

כמה פעמים החיים יכולים לחזור על כך:

פעם למעלה

ופעם למטה.

פעם למעלה

ופעם למטה.

וכמה פעמים את מתנהגת

כאילו זו הפעם הראשונה

ובאיזו סבלנות הם חוזרים

על הדברים

ולא מוציאים אותך החוצה

באמצע השיעור.

 

יהיו מי שאל מול התובנה הזו, ימשיכו לבכות ואחרים – יצחקו, כי אולי הכל תלוי במבט, ביכולת לקוות, ביכולת לצבוע את המציאות בצבעים של ייאוש או תקווה.