מאמרים וכתבות שלנו

שיעור של אתון: חרדות ומציאות

שיעור של אתון: חרדות ומציאות

מאת: חגית ברטוב   |   11/07/2019

פרשת בלק מספרת לנו את סיפורה של החרדה:

בלק מלך מואב רואה ביחד עם עמו את בני ישראל מתקרבים, הם כבר שמעו עליהם ועל כל מה שעשה עבורם האל, והם מ-פ-ח-ד-י-ם, מדמיינים מה יקרה להם כשהעם הנודד הזה יתקרב עליהם ומחפשים פתרון בדמותו של מכשף מקלל – בלעם בן פעור, שיודע איך פותרים בעיות כאלה במילים של קללה.

ככה זה עובד תמיד, נדמה לנו שאנחנו רואים משהו שמפחיד אותנו, ובמקום להתקרב, להתעניין, לבדוק, לדבר, אנחנו מתמלאים חרדה, מפטפטים את חרדותינו עם אחרים, יוצרים לעצמנו דימויים מבהילים ואז מחפשים פתרון דרמטי לבעיה הדרמטית שיצרנו.

בלק ואנשיו מבוהלים, והם אוספים אליהם את מדין, והופכים בדמיונם את בני ישראל לחיות חסרות שליטה, וכמה פואטי שהפתרון שלהם הוא פתרון של דיבור, אבל במקום לדבר עם בני ישראל ולגלות, אולי, שאין להם כל כוונה לתקוף את מואב, הם מבקשים לשכור את שירותיו של דברן מקצועי, שמשתמש במילים כנשק. אבל גם בלעם יודע שהוא לא יכול להשתמש במילים בניגוד לדעתו של האל, שלא מתלהב לאשר לו לצאת למואב כדי לקלל את בני ישראל.

וכשבלעם בכל זאת יוצא לדרך הוא נתקל בקשיים לא צפויים, שנראים כאילו הם לקוחים מסרט דיסני משעשע (הנה הפסוקים מפרק כב בספר במדבר):

כא וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם-שָׂרֵי מוֹאָב.  כב וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים כִּי-הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ.  כג וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ.  כד וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה.  כה וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם אֶל-הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ.  כו וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ-ה' עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול.  כז וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל.

אם תדמיינו את הסיטואציה המשעשעת, תוכלו לראות את האתון האומללה שרואה מלאך ה' אימתני שחוסם לה את הדרך, והיא מנסה להביא את אדונה למקום מבטחים, והוא עיוור של המציאות, מתרגז על שינויי הנתיב שהאתון החכמה כופה עליו. המכשף, שאמור לראות את המציאות טוב יותר מרוב האנשים, רואה הרבה פחות מאתונו.

כח וַיִּפְתַּח ה' אֶת-פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם: מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים.

כט וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן: כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. 

ל וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם: הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה?

וַיֹּאמֶר: לֹא.

 

אתה, אומרת האתון לאדונה, אתה כל כך מבוהל, מהחרדה של בלק, מהמשימה שלקחת על עצמך, שכל דבר מקפיץ אותך ואתה שוכח את מה שאתה יודע עליי, אתה שוכח שאני 'המקום הבטוח' שלך, שאתה מכיר אותי שתמיד הייתי נאמנה לך ומעולם לא התעללתי בך לשוא, אז למה אתה לא סומך עליי? למה אתה מכה אותי? למה אתה מניח שאני עוד סכנה בדרך שלך ולא הפתרון?

האנקדוטה המשעשעת הזו בסיפור, מלמדת אותנו מהו הפתרון לחרדה הזו שתוקפת אותנו כשאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על האיום שמתקרב אלינו, בלי שבדקנו את העובדות, כשנדמה לנו שאנחנו רואים סכנה מתקרבת. הפתרון, אומרת לנו האתון של בלעם, הוא להיזכר במקומות הבטוחים, במה שאנחנו יודעים בוודאות על המציאות שלנו, ולהישען על מה שבטוח ומהמקום הבטוח שלנו להעז להסתכל ולהקשיב למה שמתקרב אלינו, ולהתמודד ביושר ובישירות עם גורם החרדה שלנו.

אם רק היינו מקשיבים באמת, רואים באמת ומדברים באמת, כנראה שלא היינו מפחדים – באמת.