מאמרים וכתבות שלנו

שלום, חבר

שלום, חבר

מאת: חגית ברטוב   |   07/11/2019

24 שנים עברו מאז אותו לילה נורא, וכל מי שהיה אז בר דעת זוכר בדיוק איך הגיעה השמועה הראשונה – המזעזעת והשניה – האיומה.

'ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה'

וכולנו יודעים שמשהו נשבר אז, שאריות התמימות נשברו, ושאריות האמון בין המחנות – נשברו ועבור רבים גם התקווה נשברה.

ורבים ניסו אז מיד אחרי להציע שיחה במקום צעקות, להציע מפגש במקום האשמות, להציע דיאלוג למרות החומות.

ולרגע היה נדמה שנצליח להתרומם, שנצליח להדביק חלק מהשברים, שנצליח לראות מבעד למחנות.

אבל השנים האחרונות רק מחריפות את השברים, כי העולם נהפך וירטואלי, ושום דבר כבר לא אמיתי, והפייק ניוז הפכו למציאות פשוטה ורגילה, וכבר אף אחד לא מאמין בתום לב לדברי השני, והציניות הקרה והמחושבת מכה בכל.

והרי רוב החברה הישראלית מסכימה שהרצח אינו לגטימי, גם לא האלימות, ורוב החברה הישראלית מסכימה שחייבים להצליח לנהל מחלוקות מבלי לשבור את הכלים ולשנוא עד מוות, אבל גם רוב החברה הישראלית בטוחה שהמחנה החולק עליה הוא זה שמשקר, שמסית, ששונא, שרוצח, ובעולם של פייק ניוז כל כך להשתכנע שהמפלצת מעבר לחומה (או בעיר אחרת) היא מפלצת איומה שתהרוס את החברה הישראלית.

אז איך יוצאים מהמבוך, איך מפסיקים לפחד ומתחילים לאהוב, איך מצליחים להתווכח בכל הלהט על ראוי וחוקי ומוסרי וכדאי ולא מתדרדרים כל הזמן לדימויים מפלצתיים על האחר?

התרבות היהודית היא תרבות של מחלוקת, המשנה ובעיקר התלמוד מלאים במחלוקות ובוויכוחים אודות כל פרטי ההלכה, הפרשנות והמחשבה שמהם מורכבת התרבות היהודית, והמחלוקות המשיכו מאז ועד ימינו.

לצד המחלוקות המופיעות דרך שגרה בכל סוגיות התלמוד ישנם לא מעט סיפורים על מחלוקות שהתדרדרו למאבקים. הסיפורים כולם נועדו לגנות את ההתדרדרות ולהצביע על חוסר התוחלת בהפיכת מחלוקת למלחמה.

נדמה כי הסיפור הבא, הלקוח מהתלמוד הבבלי, מסכת ערובין, דף י"ג, עמוד ב', יכול לשמש לנו מפתח והדרכה כיצד ניתן לחיות עם המחלוקות:

שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותינו, והללו אומרים הלכה כמותינו.

שני בתי מדרש התווכחו ביניהם על פרטי הלכות שונות, שני בתי מדרש שצמחו מתלמידיהם של שני בני פלוגתא מפורסמים בני המאה הראשונה לפני הספירה – הלל הזקן – נשיא הסנהדרין ושמאי הזקן – אב בית הדין. במקומות אחרים התלמוד מונה מהן המחלוקות הגדולות בין שתי האסכולות, אך כאן מבקשת הסוגיה להצביע על מאפיין חשוב שמאפשר למחלוקת להתקיים ועל כן אינה מפרטת על מה התווכחו אלא רק את עצם הויכוח:

יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל.

על פי הסיפור, ההכרעה בין שתי האסכולות הייתה הכרעה אלוהית ('בת קול' – היא דרך מקובלת בסיפור המדרשי להשמיע את קול האלוהים). וההכרעה מבלבלת – שתי הדעות מכוונות לדעתו של אלוהים, כלומר שתיהן נכונות, שתיהן פרשנות לגטימית ואמיתית למקור האלוהי (=התורה) אבל ההלכה כבית הלל.

כמובן שגם התלמוד מופתע ושואל:

וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים – מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?

תשובת התלמוד צריכה להיות תלויה בכל פינת רחוב ועל כל דלתות הבתים:

מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן

הכרעת ההלכה אינה נובעת מכך שדעה אחת אמיתית או נכונה יותר, כי שתי הדעות הן אפשריות, בשתיהן יש אמת, ההכרעה נובעת מאופיים של בית הלל שנותנים לגטימציה אמיתית וכנה לדעתם של בית שמאי, הם אינם מסתירים את האפשרות האחרת, אלא מבליטים אותה, מציגים אותה ראשונה, ובכל זאת הם מציגים גם את עמדתם שלהם כעמדה הנכונה.

אני מנסה לדמיין את הויכוחים בחברה הישראלית, מנסה לחשוב אם אי פעם שמעתי מישהו מציג את עמדת יריביו הפוליטיים מבלי להעביר עליה ביקורת, מבלי להעביר על הדוברים – ביקורת. אני מנסה לחשוב מתי הצלחתי בעצמי לראות את האמת החלקית הטמונה בדעתם של החולקים עליי, מתי הצלחתי להציג את דעתם מבלי לפסול את כשרותם..

קשה מאוד לדמיין עולם של 'בית הללים', אבל אולי הדרך היחידה למנוע את האלימות הפוליטית, את המחלוקות ההרסניות, היא להתאמן קצת על הפרקטיקה הזו, לשנן לעצמנו שגם האחרים כנראה רוצים טוב, גם הם מציגים חלק מהשלם המורכב של המציאות הישראלית, גם הם דואגים באמת לעתידנו המשותף. אולי אם נעז להקדים את דעות יריבנו לדעתנו, נצליח להמשיך ולהתווכח באהבה ובשותפות וליצור חברה שהיא 'דברי אלוהים חיים', חברה שיש בה יותר חיים ממוות.