מאמרים וכתבות שלנו

ושמחת בכל הטוב

ושמחת בכל הטוב

מאת: חגית ברטוב   |   20/05/2020

בשבועות כמו ברגלים האחרים (סוכות ופסח) נמהלו יחד, חג חקלאי – חג הקציר וחג היסטורי – חג מתן תורה.

בשבועות יותר מבחגים האחרים, החיבור אינו ברור, שכן התאריך הן של חג הקציר והן של מתן תורה אינו מפורש במקרא ובימי בית שני עדיין היה ויכוח בין כת מדבר יהודה לבין חכמים על המועד המדויק של חג הקציר, וחכמים עצמם נחלקו בנוגע למועד המדויק של מתן תורה.

ויותר מכך, ברור כי בתקופות הקדומות לא נחגג חג מתן תורה, אולי משום שאין יום אחד בלבד שמוקדש לתורה, הרי היא אמורה להיות נחגגת יום יום. חוקרים כבר הצביעו על כך שהיציאה לגלות והתרחקות מהתכנים המקוריים של חג הקציר ושל העלייה לרגל הובילו לצמיחתו של חג מתן תורה, אותו ניתן היה לחגוג גם מחוץ לגבולות הארץ וגם ללא מקדש. חג מתן תורה הוא חלק מהמגמה שהובילו חז"ל שהפכו את היהדות מדת המרוכזת סביב מקום ופולחן (בית המקדש) לדף המרוכזת סביב טקסט ולימוד.

וכידוע, כששבו החלוצים לארץ והחלו ליצור כאן חיים חקלאיים, שב ועלה חג הקציר על בימת ההיסטוריה ובמיוחד – חג הביכורים, בו יכלו החלוצים הצעירים לבטא את שמחתם וגאוותם על החיים החדשים שיצרו כאן ועל הצלחתם.

אם כך, לפנינו חג שמפגיש בין שני עולמות תוכן שנראים כמו עולמות חלופיים של משמעות ושייכות, אבל כבר דורות רבים הם נפגשים יחד ביום אחד וממילא מבקשים מאתנו למצוא משמעות במפגש הזה, ובחיבור שבין השדה לבין בית המדרש.

אני מבקשת לחפש את התשובה בטקס הבאת הביכורים.

הביכורים הם הפירות הראשונים  (משבעת המינים) שמבשילים, אותם יש להביא לבית המקדש, אך המעניין בטקס הביכורים הוא הטקסט, אותו מצווה התורה לומר כשמביאים את הביקורים:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'. (דברים, פרק כו, פסוקים ה -י)

הסכנה הגדולה, יודעת התורה, היא סכנת ההיבריס, הסכנה שנחשוב שההישגים שלנו מעניקים לנו עוצמה בלתי נגמרת או זכויות יתר. השליטה בקרקע וביבולים שגדלים בה, עלולה לעורר גאווה בליבו של החקלאי, וגאווה מובילה בדרך כלל להתנשאות ולהתעלמות מאחרים.

התורה מצווה כי דווקא בשעת הקציר, בשעת השמחה על ההצלחה, ייזכר אדם בזהותו, בשייכותו לעם, בסיפור הלאומי ובמחויבות שלו לאל שגאל אותו מבית עבדים.

ייתכן כי עבור חלקכם המחויבות לאל נראית רלוונטית פחות, אולם אם נתבונן בפסוק הבא נגלה כי אותו אל מעוניין במחויבות ללמד את בני האדם כי הם אינם לבדם בעולם, כי הצלחתם אינה מקנה להם זכויות יתר, היא חלק מסיפור ארוך יותר שבלעדיו אין משמעות להצלחה, או כפי שאומר פסוק יא, בהמשך ל'מקרא הביכורים' שלעיל:

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

השמחה אינה רק שלך, עליך לשמוח עם משפחתך, אך גם עם הלוויים שלא קבלו אדמה אלא מחויבות למקדש, ועם הגר, עם מי שמרגיש שייך פחות, מוגן פחות.

חג הקציר אינו יכול לעמוד לבדו, הוא זקוק לחג מתן תורה כדי לתת לו הקשר, כדי להזכיר לו את מעגלי השייכות והזהות הנחוצים כדי לבנות חברה וקהילה.

הרב שמשון רפאל הירש, שעמד בראש הניאו אורתודוקסיה בגרמניה של המאה ה- 19 ניסח זאת יפה כל כך:

בשעת קציר ובציר, אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו. באותה שעה יבטא בפיו את המילה הגאה והרת התוצאות: 'שלי'. ועתה, כל אזרח באומה יודע – כל האומר 'שלי', חייב לדאוג גם לאחרים. במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער. היא זכות שה' נתן לעניים והיא חובה שה' הטיל על בעלי רכוש. (פירוש הרב שמשון רפאל הירש לתורה, פרשת קדושים, ויקרא יט)

חג השבועות מזמין אותנו להתבונן בחיבורים שאנחנו מצליחים ליצור בין ההווה שלנו לבין העבר וגם העתיד, בין השדה לבין הספר, בינינו לבין השכנים והגרים אשר בשערינו, בין הצלחה לבין מחויבות.

חג שמח.